פוליטיקה את זונה

ברטט בקולו קרא ברקאי את מילות השיר, שהולכות פחות או יותר כך: "פרנצ'סקה פוליטיקה את זונה, פותחת רגליים ללא הבחנה" וגו' (יסלח לנו המשורר על הציטוט השגוי, אולי, שכן השיר טרם יצא בכתובים). מיד לאחר מכן, כמובן, אף שודרה היצירה במלואה - מילים ומנגינה.

מאז שודר השיר בכל תחנות הרדיו, כמעט ללא הרף, בכל שעות היום, בכל התוכניות, שהרי מדובר ב"שיר פוליטי", ש"מתאים לאירועים", בשיר שאפשר לשבץ אחרי כל ראיון עם פוליטיקאי.

לא היינו מתכנסים לדון בשיר, שעוד אין לו אפילו קליפ, לולא הוא היה מבטא בצורה מופלאה את הישראליות החדשה במירעה.

ונתחיל בפוזה: אריק איינשטיין, הזמר הלאומי, אייקון בעצמו, מבקר את הפוליטיקאים. המצב כל-כך קשה שאפילו איינשטיין נזעק להגיב. ובכן, איינשטיין, במשך שנים, למרות האייקוניות שלו, אינו מגיב לשום אירוע. הוא נמנע מכל אמירה כלשהי, שלא לדבר על אמירה חדה. לא פוליטית, לא חברתית, כלום. שום דבר שקורה כאן לא מזיז לו. הכיבוש המשחית, ההתחרדות המתמשכת, נשים נרצחות בביתן, החברה מתפוררת. איינשטיין אוהב להיות בבית, עם הספרים הישנים וגו'. הפעם האחרונה שבה נזעק נגד עוולות שונות היתה כאשר זמרר "עיתונאי קטן שלי", בשנות ה-80.

ומה קרה עכשיו? הפוליטיקה מפריעה לו? לא נראה שבאמת יש לו מה להגיד על סדרי השלטון. הוא פשוט מנצל את הסיטואציה לפרסם שיר שכאילו-מתאים-למצב. הציבור מואס בפוליטיקאים, "מושחתים-נמאסתם" בגרסת שנת 2000, ואיינשטיין תופס על זה טרמפ.

אבל נזקו הגדול של איינשטיין אינו רק בפוזת האמן המעורב שלו, בעמדה המתחסדת שלו, אלא בכך שהוא מעצים במילות השיר את מגמות האלימות והשובניזם ברחובות, ועוד מוסיף עליהם זיהום ורעש.

בישראל של השנים האחרונות ילדים נרצחים על-ידי חבריהם, אנשים פוחדים להעיר לנהגים בכביש שמא יוכו, נשים נמכרות לסרסורים, וכל מה שיש לאמן בכיר כמו איינשטיין להוסיף בפריים-טיים בכל ערוץ זה שיר וולגרי, שובניסטי, בחריזה ראשונית, שמחזק בדרכו את האווירה ברחובות, שנותן לה סוג של לגיטימציה. בשביל פזמונאות מתלהמת יש כבר בני אלבז, והוא לפחות אותנטי.