מצבה של הקומדיה מעולם לא היה רע כל-כך, וההוכחה לכך היא "שטן על הזמן" בכיכובו
של אדם סנדלר. מהתלה תפלה, שמצחיקה רק את יוצריה. כדי להפיק דברים כאלה, הוליווד
צריכה להיות בתרדמת מעוררת חרדה מצבה של הקומדיה הקולנועית מעולם לא היה כל-כך
גרוע. שלושת הקומיקאים הבולטים באמריקה, אדי מרפי, ג'ים קארי ואדם סנדלר -
תקוותם האחרונה של חסידי ההומור על המסך - נכשלו השנה בגדול.
אדי מרפי ב"הפרופסור המטורף 2", העילג והמשמים; ג'ים קארי, אולי המוכשר מכולם,
בסרט חג מולד מביך ומגושם, "הגרינץ'", ועכשיו אדם סנדלר עם "שטן על הזמן".
בהשוואה לשניים האחרים, סנדלר עוד לא זקף לזכותו אף הישג קולנועי מרשים. אבל
האמריקנים אוהבים אותו והפכו אותו ללהיט בבתי-הקולנוע. סרטיו, ביניהם "נער
המים", "זמר חתונות" ו"ביג בדי", היו קומדיות בינוניות עד פושרות למדי.
אלא שעם הקופה קשה להתווכח, וסנדלר ממשיך בשלו. הפעם הוא הולך על קומדיה יומרנית,
שמבקשת להתמודד עם השטן, יימח שמו. הקללה הזאת היא גם נחלתם של יוצרים קודמים
שניסו להתמודד עם השטן וכשלו. הנה, רק באחרונה יצאה מין סאטירה מוזרה, יומרנית
ומנופחת בשם "דוגמה", של קווין סמית.
וסנדלר, שמצליח להתעלות הפעם גם על הכישלונות שלו, מתעלה בבטחה גם על כישלונות
עמיתיו. "שטן על הזמן" הוא אחד הסרטים הגרועים שהוליווד הנפיקה בתקופה האחרונה.
ואם הקדמתי ואמרתי שהקומדיה במצב קשה, צריך לתקן - הוליווד היא שנמצאת בתרדמת
מעוררת חרדה ממש.
ועל מה כל הרעש? על מהתלה תפלה שכנראה הצחיקה נורא את עושיה. לוציפר (רודני
דיינג'רפילד, קומיקאי כושל בזכות עצמו) זקן וכבר מזמן יצא לגמלאות. כל שנותר
לו הוא לבלבל לכולם במוח. "כולם", הם יורדי השאול ותושביו.
בנו, שטן, קצת יותר אנושי. הוא שולט בעולם כבר עשרת-אלפים שנה, וגם הוא רוצה
קצת מנוחה. אבל למרות ההכרזה על כוונותיו, הוא חוזר בו ומרתיח את בניו. שניים
משלושת בניו.
שני בני השטן הם שחור ולבן. כן, גם השאול עבר באחרונה את הכשרם של המתקנים
הפוליטיים. טוב, הם מחליטים למרוד באביהם ולצאת לעולם, לניו-יורק, ולהשתולל.
האב (הרווי קייטל, באחד מרגעי השפל בקריירה שלו) יודע שמרד כזה יביא עליו את
הקץ.
מי שיכול להציל את המצב הוא בן-הזקונים ניקי (הלוא הוא סנדלר). ניקי הוא שטן
קטן וחסר כישרון, שאחד מאחיו בעט בו פעם ועיקם לו את הפרצוף.
אז ניקי הקטן (זהו שמו המקורי של הסרט) מדבר עקום, הולך כפוף, מסורק כמו ג'רי
לואיס ביום רע במיוחד, וחוץ מזה הוא סנטימנטלי להחריד.
הוא יוצא מן השאול בשליחות אביו, כדי להשיב את אחיו הסוררים הביתה ואת הסדר
לעולם. רק כשהאיזון בין הטוב והרע יחזור, יוכל האב לחיות מחדש.
ומה עושה בן טוב כמו ניקי? כלום, פשוט כלום. הוא פוגש איזה כלב דובר אנגלית,
שמדריך אותו בעולמנו. וכשקומיקאי זקוק לכלב כדי להצחיק, הוא כנראה יודע שאין
לו סחורה למכור.
ניקי והכלב פוגשים גם את ואלרי (פטרישיה ארקט), יפהפייה ענוגת-מבט, שמשום-מה
מתאהבת בטמבל, ומוצאת שמכל הזכרים בניו-יורק רבתי, הוא בן-הזוג האידיאלי שלה
(כנראה עוד פרוסה מהעוגה התפלה של התקינות הפוליטית).
הסרט אמור להצחיק אותנו, שהרי זה תפקידה הראשון של כל קומדיה. אבל הוא לא עושה
את זה כלל. כל שנותר הוא לבהות בניסיונות מעוררי-החמלה והמרגיזים של אנשים
רבים, וכנראה טובים בבסיסם, שהולכים מדחי אל דחי. מסקנה - השטן שוב ניצח, על
חשבוננו.
"שטן על הזמן", במאי: סטיבן בריל, עם: אדם סנדלר, הארווי קייטל, פטרישיה ארקט
ג'אז ב-1999 ציין עולם הג'אז מאה להולדת דיוק אלינגטון. שנת 2000 כבר היתה
בסימן לואי ארמסטרונג. ב-1961 התקיים בין שני הענקים האלה מפגש פסגה נדיר,
שגם הפך לרב-מכר, לכן רק התבקש ש-EMI תחדש אותו.
לדיסק המפגש שכבר היה בשוק קראו The Great Summit, ואליו צורף עכשיו The Making
of the Great Summit, שכולל את כל קטעי הנפל שלא נכנסו לאלבום המקורי - כמו
חזרות, כיוון כלים, קטעי שיחה.
ההקלטה נערכה בניו-יורק, 1961. ארמסטרונג הביא את טראמי יאנג (טרומבון) ובארני
ביגרד (קלרינט), מבכירי נגניו. אלינגטון היה שם בפסנתר, מורט הרברט בבס ודני
ברצלונה בתופים.
הקטעים כולם של אלינגטון, אבל ארמסטרונג הוא הדומיננטי. נראה שהאלינגטוניה
הקלאסית עוברת בטבעיות בפריזמה הניו-אורלינסית של ארמסטרונג, ביגרד ויאנג.
ברגע ששומעים את כל קטעי הנפל ונכנסים לחוויה - הדיסק המקורי נראה פתאום מיותר.
נפלא לשמוע איך ארמסטרונג חוזר ומפספס את הסולם ב-I m beginning to see the
light.
הזדמנות נדירה לראות מה התרחש במטבחם של שני השפים הגדולים ביותר בג'אז.
נמשיך בשני תקליטי ויניל נוספים של אלינגטון, שהוקלטו בהופעות חיות מסוף שנות
ה-50 עד אמצע שנות ה-60 והועלו על דיסק אחד - Afro Bossa ו-Concert in the
Virgin Islands (הוצאת וורנר, יבוא הד-ארצי).
אלינגטון כתב מוסיקה לתזמורת במתכונת של Movements, ברצף משתנה. כמו ביצירה
קלאסית. עורכי האלבומים דאגו לשדך במתכונת הזאת ביצועים חדשים לקטעים הקלאסיים.
באפרו בוסה מ-1963 - 12 קטעים במקצבים לטיניים, חלקם מצוינים, חלקם פחות. אפשר
לשמוע איך אלינגטון וסטרייהורן כתבו על בסיס קודים שהם עצמם יצרו. הרכב הנגנים
כולל בין השאר את פול גונזלבס (טנור), הארי קרני (בריטון) בילי סטרייהורן (פסנתר)
קאט אנדרסון וקוטי ויליאמס (חצוצרה), ריי ננס (קורנט וכינור), לורנס בראון
(טרומבון) וג'וני הודג'ס אלטו.
בחלק השני, שהוקלט בהופעה באיי הבתולה ב-1965, יש קטעים לא מוכרים של סטרייהורן
ואלינגטון, בצד קלאסיים דוגמת Chelsea Bridge. כדאי לשים לב ל-The Opener,
סווינג מהיר עם סולו אדיר של קאט אנדרסון בחצוצרה, שעולה לאוקטבות בתדר שרק
שמיעה כלבית תוכל לו.
כדאי לציין גם את האלבום הכפול של קולומביה, Live at Newport (ביבוא NMC),
הכולל את כל הקלטות התזמורת האלינגטונית מפסטיבל ניו-פורט, יוני 1956. גם כאן
העריכה מזמנת לאספנים הפתעות, למשל נגינת ההמנון.
החומר מן הסתם מתרכז בקלאסיקה, וכזהו הביצוע ל-Black and Tan Fantasy, מימיה
הראשונים של התזמורת (1927). שני הדיסקים הם חגיגת סווינג אחת גדולה, שבשיאה
נשמע ריי ננס בשיר Tulip or Turnip. בפתח דבריו מציג אלינגטון את הנגנים ואומר,
"אני בטוח שאם שמעתם על סקסופון שמעתם על ג'וני הודג'ס". מיד לאחר מכן מתחילה
התזמורת לנגן את I Got It Bad, עם סולו מרגש של הודג'ס, מתובל בזיופים מכוונים,
מאוד לא שגרתיים למאסטרו הזה.
gibli@globes.co.il קלאסי בימים אלה (ועד 3 בפברואר) מתקיימת כאן תחרות הנבל
הבין-לאומית 2001. זה קורה מאז 1959 ומדי שלוש שנים. השנה משתתפים 26 נבלנים
מרחבי העולם. קונצרט חצי הגמר יתקיים ב-29 בינואר, במוזיאון תל-אביב. שישה
מתחרים ינגנו בו את הקונצ'רטו היפהפה של מוצרט לחליל, נבל ותזמורת. תלווה אותם
התזמורת הפילהרמונית הצעירה, בניצוח זאב דורמן.
קונצרט הסיום (ושלב הגמר) יתקיים ב-1 בפברואר, בהיכל התרבות תל-אביב, וישתתפו
בו שלושה מתחרים. הם יבצעו את הקונצ'רטו לנבל ולתזמורת מאת אלברטו חינסטרה,
בליווי התזמורת הפילהרמונית הישראלית. שללו של הזוכה במקום הראשון הוא נבל
בשווי 17 אלף דולר.
ועוד מהפילהרמונית, במסגרת הקונצרטים למנויים של התזמורת יגיע לכאן בקרוב המנצח
פאוו ירווי, עם תוכנית שתתמקד במוסיקה של שומאן ושל ברהמס.
במרכז יעמדו הקונצ'רטי לפסנתר של ברהמס: מס' 1 (בחיפה) ומס' 2 (בירושלים ובתל-אביב).
מס' 1 הוא קונצ'רטו טראגי ומחשמל, שבביצוע טוב יכול לתפוס את המאזין בגרון
(בעיקר בפרק הראשון). מס' 2 נחשב על-ידי רבים למורכב ביותר. יש בו ארבעה פרקים,
בדומה לסימפוניה ובניגוד לצורת הקונצ'רטו המקובלת, שבה שלושה פרקים. הפסנתרנית
תהיה אליזבט ליאונסקאיה.
בקונצרט יבוצעו גם יצירה מודרנית של המלחין האסטוני ארקי-סוון טיר, והסימפוניה
הראשונה של שומאן ("אביב").
תאריכי הקונצרטים: תל-אביב 27.1, 31.1; חיפה 28.1, 30.1; ירושלים 29.1.
אורחת מעניינת נוספת בארץ היא אליזבת וולפיש, בהופעה ראשונה עם תזמורת ישראלית.
וולפיש התמחתה במוסיקת בארוק, וכיום היא נחשבת אחת מכנרות הבארוק המובילות
בעולם. מאחוריה הקלטות מעולות ורבות, עם מנצחים כמו פרנס בריכן, גוסטב ליאונהרדט
וצ'רלס מקראס.
היא תופיע עם התזמורת הקאמרית הישראלית, ככנרת וכמנצחת. בתוכנית שמונה יצירות
שונות, כולן של אנטוניו ויוואלדי, בראשן "ארבע העונות". כמו-כן יהיו קונצ'רטי
לחליל, לבסון ולמנדולינה, ו"פתיחה כפרית" לתזמורת.
תאריכי הקונצרטים: היכל התרבות בת-ים 27.1, מוזיאון תל-אביב 28.1 ו-29.1, היכל
התרבות נתניה 30.1.
כתבות
ני"ע
