בלי המשחק המוקדם

רק הקטעים הצהובים, זה מה שמספק ספרו של וולטר ואן רוסום אודות חייהם המשותפים של ז'אן פול סארטר וסימון דה-בובואר.

במקור זה הרבה יותר משעשע מה עוד לא נכתב על בני-הזוג המיתולוגי סארטר-דה-בובואר? יבול המחקרים והביוגרפיות - של דיידר באר על דה-בובואר ושל אני כהן-סולל וברנר אנרי-לוי על סארטר, אם למנות רק את המפורסמות שבהן - עשוי להתחרות רק בכרכים עבי-הכרס שהשניים כתבו על עצמם. בנוסף לשורה נכבדה של ספרי פילוסופיה, רומנים, מסות, עצומות (ובמקרה של סארטר גם מחזות) שהותירו, היו השניים גם כותבי יומנים ומכתבים כפייתיים - מפורטים עד גיחוך או עד אימה.

דה-בובואר תיעדה לא רק את כל שיחותיה עם בן-זוגה, סתמיות כחשובות, אלא גם את משכבי-החשק שלה עם תלמידותיה; סארטר תעד את הזקפות, בעיקר הכושלות - עם אותן תלמידות. חלק ניכר מחילופי הרשמים ההדדיים פורסם באחרונה ביוזמתה של ארלט אלקיים, בתו המאומצת של סארטר, הממונה על עיזבונו. על החומרים האלה מתבסס ספרו של וולטר ואן רוסום, איש אקדמיה ומבקר גרמני, "סימון דה-בובואר וז'אן-פול סארטר, אמנות הקירבה".

קריאת התכתובת, הזיכרונות והיומנים במקור עשויה להיות משעשעת, במיוחד אלה של סארטר (הוא התברך בחוש הומור ובאירוניה, נכסים שדה-בובואר חסרה להכאיב). קריאה על-כך בתיווכו של ואן רוסום משעשעת פחות. המבקר הגרמני מתמקד רק בקטעים הצהובים, במנותק מן ההקשר הכללי של כתביהם, והרי אפילו במכתביהם הם לא כתבו רק על "זה". זו מכשלתו העיקרית של הספר.

ואן רוסום מתאר באריכות את מערכות-היחסים הצולבות, האינססטואליות, בתוך ה"משפחה" הסארטרית: הרומן של סימון עם בוסט, תלמידו של סארטר; הרומנים של דה-בובואר עם תלמידותיה אולגה, ונדה, ביאנקה, נטשה; אהבהביו של סארטר עמן.

ואן רוסום מתעלם מפליליותם של מעשים אלה - יחסי מורה-תלמידה (שבגינם סולקה דה-בובואר מבית-הספר שבו לימדה), יחסי הקטינות עם סארטר. אלה נסלחים בעיניו משום שהשניים הכירו בכאב שתחזוק הזוגיות שלהם גרם לאהוביהם. אחת התלמידות, ביאנקה ביננפלד היהודייה, פרסמה ספר שהוא כתב-אישום חמור. ואן רוסום מזכיר את הספר, אך מריע לזוג. שהרי בזכות שכמותה צלחה הזוגיות המיתולוגית של המאה (שעברה).

סארטר ודה-בובואר היו במובנים רבים UNDERSEXED. דה-בובואר נהנתה בראשונה מיחסי-מין, כנראה, רק עם אהובה האמריקני הסופר נלסון אלגרן, וזה היה על סף שנת הארבעים בחייה. עבור סארטר, משגל היה טורח לא מבוטל. הוא עמד בכך משום ש"כך מקובל", מתוך נימוס. כוחו כמאהב היה בעיקר במילים. מדהים שעוצמת המילים הזו היתה סתומה לנלסון אלגרן. אחרי מפגש ראשון עם סארטר כתב לידידיו האמריקנים: "הייתם צריכים לראות את הגמד המרופט הזה! הוא מוקף נשים כאילו היה קרי גרנט!"

במידה לא מבוטלת ניתן להאשים את שתי "המפלצות הקדושות" בעריכת ניסויים בבני-אדם. סארטר ודה-בובואר לא ממש נהנו מסקס, ובוודאי לא החשיבו אותו כמרכיב חיוני בחייהם. במאה העשרים, שקידשה את המיניות, זה היה אולי המסר החתרני ביותר בזוגיות שלהם. הם רצו לנסות הכול, לבחון מה זה עושה להם, ולמהר לכתוב על זה.

"סימון דה-בובואר וז'אן פול סארטר, אמנות הקירבה", מאת וולטר ואן רוסום. מגרמנית: מרים קראוס. ספריית הפועלים

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988