ההונאה הגדולה

בחירות 2001 היו בחירות בין נטו לברוטו: הנטו היה ברק, שאמר את כל האמת ישר בפרצוף, גם למקרה של שלום, וגם למקרה של מלחמה. שרון, לעומת זאת, היה ברוטו-ברוטו, עם הרבה טרה כמשקל עודף * אלא שבפוליטיקה הווירטואלית, הציבור קונה הכל, ובגדול. בלי לבדוק בציציות, ובלי להפעיל את הזיכרון

מול הכלכלה החדשה הווירטואלית (לפחות היה דבר כזה עד לאחרונה) קמה עכשיו גם פוליטיקה חדשה וירטואלית. הבחירות שנערכו אתמול, הן הוכחה ממשית לקיומה.

פעם אמרו, שפרסומאים יכולים למכור פוליטיקאי כפי שמוכרים משחת שיניים. זה היה די מזמן, ובינתיים, העניינים השתכללו. בעידן הפוליטיקה הווירטואלית, פרסומאים, אנשי יחסי ציבור ויועצים אסטרטגיים הפכו לקוסמים של ממש: הם מסוגלים למכור לציבור פוליטיקאי שלא קיים כלל, לעצב את תדמיתו כיד היוצר, ולארוז אותו כך שאפילו בדל קטן לא ייראה מדמותו האמיתית. הם הופכים זקן לצעיר, חישוקאי בעל ותק לנער גומי גמיש, נץ ליונה, גנרל קשוח לסבא טוב.

מה קורה אחרי שפוליטיקאי וירטואלי כזה נמכר לציבור? על-פי רוב, בעת השימוש, זורקים את האריזות המושכות והנוצצות. הרי אדם בן 73, גם אם ירצה מאוד, לא יכול לשנות את טבעו ואת אופיו. "אי אפשר ללמד סוס זקן תרגילים חדשים", כבר אמרו בעבר.

בבחירות אלה, הוכיחו הפינקלשטיינים למיניהם, שאפשר. לפחות למראית עין. הם הצליחו למכור את אריק שרון באריזה חדשה לחלוטין, ממש לא אותו אריק שהכרנו. ספק רב אם אריק עצמו מכיר את אריאל שרון ממערכת הבחירות.

הבימוי של הדמות החדשה היה מושלם: במקום אריק עם המפות העומד על הג'בלאות, קיבלנו נופים פסטורליים. שרון הורחק מכל פולמוס ועימות פומבי, ואולץ לדקלם מסרים חסרי משמעות שנוסחו בקפידה. אריק האמיתי בחיים לא היה מוכן לומר טקסטים כאלה. בעבר, אמר בדיוק את ההיפך.

וכך, שרון ה"וירטואלי", בעצת מעצבי התדמית שלו, מיהר לשגר ברכת חג לערפאת, אותו "רב מרצחים, שידיו מגואלות בדם יהודי", שאפילו בהיותו שר החוץ סירב ללחוץ את ידו. יתרה מזו, בשבוע האחרון, בהסתערות האחרונה על בוחרי המרכז והשמאל, הודיע שרון, במפתיע, שהוא מוכן להכיר במדינה פלשתינית.

הצהרה מרעישה זו של מנהיג הימין הישראלי לא עוררה, משום מה, הדים מיוחדים - אף כי היא סותרת לחלוטין הן את עמדתו והן את עמדת תנועת הליכוד בראשה הוא עומד. בעבר הלא-כל-כך רחוק, מדינה פלשתינית היתה בעיניו "סכנה קיומית לישראל". ברם, אם בודקים את הצהרתו זו, מתברר שאריק הווירטואלי מתכוון בעצם ל"מדינה פלשתינית וירטואלית". מעין מדינה בלי פלשתינים, ובלי שטח.

בזמן מערכת הבחירות היה אירוע אחד, שהצביע על כך שלמרות הדימוי הווירטואלי החדש, אריק נשאר אותו אריק: פרשת הקזינו ביריחו והשיחות בווינה. לכאורה, דבר שולי. לאמיתו של דבר, המחשה מאלפת על אמינותו של האיש שנועד להיות ראש ממשלת ישראל. על מה, לעזאזל, דיברו שש שעות תמימות, שם בווינה? לתשובה על כך יש לפחות שתי גירסאות.

רק המיקום איננו מוטל בספק: מלון הילטון אינטרקונטיננטל, הסוויטה הפרטית של איש העסקים האוסטרי-יהודי, מרטין שלאף. מכאן והלאה, הרשומון בלתי מפוענח. החל מהשאלה מי יזם את המפגש, וכלה בשאלות על תוכן השיחה ואופייה.

לפי מוחמד ראשיד, איש סודו ויועצו הכלכלי הבכיר של ערפאת, הקשור בקזינו ביריחו, היוזמה לפגישה באה מצד עומרי שרון. שרון טוען, שהיוזמה היתה פלשתינית - היועץ הכלכלי של ערפאת התקשר לעו"ד דב וייסגלס, וביקש להיפגש עם שרון. אגב, וייסגלס, יועצו המשפטי של שרון, קשור גם בקזינו ביריחו, בהיותו בא כוחו של איש העסקים האוסטרי, מרטין שלאף.

על מה דיברו? לפי הפלשתינים, הפגישה בווינה לא היתה מדינית, אלא בעלת אופי כלכלי. שרון התבקש לאפשר כניסת מהמרים ישראלים לקזינו ביריחו, אם ייבחר לראשות הממשלה. גירסת שרון: להד"ם. לפגישה לא היה כל קשר לענייני קזינו. הפלשתינים רצו לדעת את עמדותיו המדיניות.

גם אם נקבל את גירסתו המדינית של שרון, נותרו כמה תמיהות. האם היה זה ראשיתו של מו"מ? "בשום אופן", הבהיר שרון, "אין מנהלים מו"מ תחת אש". יוצא, שלנהל מו"מ אסור, אבל שיחות מדיניות תחת אש מותר. האש נשארת אש, כל השאר תלוי בהגדרה.

מה ניתן ללמוד מפרשת וינה? בשלהי 1958, כאשר הועלה לדרגת אלוף משנה, שאל ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את שרון "האם נגמלת מאמירת לא-אמת". מסתבר, שמאז קושייה זו של בן-גוריון, הנוגעת לאמינותו, אריק שרון הלא-וירטואלי לא השתנה בהרבה.

בפוליטיקה הווירטואלית, הכל מיידי. מהיום למחר. להשתמש ולזרוק. הציבור קונה הכל, וקונה בגדול. מבלי לבדוק בציציות, ומבלי להפעיל את זיכרונו. אין עבר, ולא ניסיון העבר. כמעט מצב אורווליאני.

הבחירות האלה היו בחירות בין ברוטו לנטו. הנטו היה אהוד ברק, שאמר את כל האמת ישר בפרצוף, בלי כחל וסרק. גם למקרה של שלום, וגם למקרה של מלחמה. הציבור, מסתבר, לא אוהב אמת במערומיה. הוא אוהב אריזה עם הרבה הונאה. שרון, לעומת זאת, היה ברוטו-ברוטו, עם הרבה טרה כמשקל עודף. האריזה שקלה יותר מהמוצר עצמו.

בסופו של דבר, הציבור מקבל את מה שביקש. מוצר וירטואלי, שהוא ההונאה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית. גם לזה מתרגלים, עד שמגלים שנרכשה בעצם רק אריזה נוצצת. הבעיה היא, שהפוליטיקה הווירטואלית הזו היתה לתופעת קבע בחיינו, שתיקח חלק גם במערכת הבחירות הבאה - אולי עוד השנה. בפוליטיקה וירטואלית, כמו גם בכלכלה וירטואלית, המחזורים מהירים מאוד, וגם הולכים ומתקצרים.