החיים באופסייד

ככה זה. בן-אדם צריך שיהיו לו סדרי עדיפויות בחיים, להבדיל בין עיקר וטפל (כמו שהסברתי לידידה יקרה, אוהדת אהוד ברק והפועל חיפה, כשהוכחתי לה שניתוח האורטוסקופיה שצריך הקשר הרומני הנהדר שלנו, מינטואן אלין, לעבור היום, חשוב בהרבה מהשאלה האם ברק יכהן כשר הביטחון בממשלת שרון).

בקיצור, כדברי המשוררת: צר עולמי כעולם נמלה, וגם אם איני גאה בכך, הרי שבגילי המופלג ואחרי שהצלחתי לעשות עוד דבר או שניים שאינם קשורים בכדורגל, אני לפחות כבר לא מתבייש.

המסמך האנושי המזעזע דלעיל, לא בא אלא כדי לומר שחיכיתי בכיליון עיניים לתוכניתו החדשה של טל ברמן, "סטנגה". בשבת בה מושבתת קבוצתי האהובה מפעילות, ולפני משחק שיכול לקבוע את זהות האלופה הנכנסת, אין מרגוע גדול יותר למקרה אבוד שכמוני, מאשר קבוצת התמיכה שארגן ברמן בחסות "רשת".

אלא שלמרות ציפיותי, ואולי דווקא בגללן, ליוויתי את ירידתו של ברמן להפסקות הפרסומת בשריקות בוז צורמות. תוכנית "פרה-גיים", כהגדרתה של "סטנגה", צריכה להיראות כמו מפגש בין שני אוהדים שהקדימו להגיע למשחק, ועליהם להרוג את הזמן. אם לא עד המשחק עצמו, אז לפחות עד שיעלו השחקנים מחדרי ההלבשה.

הנה דוגמה: "תגיד, מה עשו הנוער?", "הפסידו עוד פעם? מה אתה אומר", או "תגיד, מי שופט היום? בחייך, עוד פעם שלחו לנו את המניאק הזה? תאמין לי, לבית"ר לא היו עושים את זה". ועוד כהנה וכהנה דברים שאפשר לומר במילה אחת - אך בעולם המכורים, רצוי להרחיב עליהם שעה-שעתיים.

ומה קיבלנו מברמן? קליפ הקופץ במהירות מנושא לנושא, כך שגם אם הוא כבר מצליח לגעת במשהו, הוא עובר מיד לנושא הבא.

דוגמאות: סעדי במרומים שאני אוהב את עופר טלקר אהבת נפש, ואני אף נוהג לזמר לו מעל היציע את השיר הידוע "אה, אה, אה, עופר, עופר, עופר טלקר, אולה, אולה, אולה" (לפי המנגינה של "רוזה, רוזה" ליהורם גאון). אבל מעבר לסיפור הנחמד לכשעצמו על התנועה המוזרה שסיגל לעצמו לחגוג כיבוש שער, סיפור שמעיד על הקלילות המרעננת שבה מתייחס טלקר לעצמו (בסביבה שבה כל ילד בן 18 מחזיק מעצמו מרדונה), טלקר הוא לא האיש לסחוב על כתפיו תוכנית של ארבעים דקות, אלא אם כן כולה נונסנס.

ותוכניתו של ברמן הידרדרה לנונסנס כמעט מיד: רוגבי הבנות היה מיותר, יצחק בן-יצחק עילג ומייגע, ואפילו הכתבה הנחמדה על פגישת "הקומץ" הירושלמי עם מיכל זאבי, הבוסית החדשה, היתה חסרה את הפרשנות הראויה - הנה "הערסים" מהיציע המזרחי בטדי מאיימים "לשרוף את המועדון", ומתרצים כאשר זאבי מחלקת להם דגלונים ומטריות בצבעי האגודה. נשמה מפלסטיק, או אם תרצו, כל הסיפור של בית"ר בעידן החדש.

אלא שברמן, שהיה נבון מספיק כדי לייצר את האייטם, לא היה עקבי מספיק כדי להאיר אותו באופן הראוי.

אז מה היה לנו: כמה מצבים שהוחטאו מקרוב, כיבוש נאה אחד בשיחה עם ציון נאנוס שנמצא באוטובוס הבית"רי, והמון ביזבוזי זמן במרכז המגרש. לא בשביל זה קנינו כרטיס. אם ברמן רוצה להפוך אפילו אוהד שרוף כמוני לבעל מנוי ב"סטנגה", הוא יצטרך להשקיע יותר באימונים.