משבר הטילים
בין קובה לארצות-הברית, ובעצם בין ברית-המועצות לארצות-הברית, העמיד את העולם
בראשית 1962 בפני אפשרות ממשית למלחמת עולם שלישית. המשבר, שהסתיים בכי טוב,
הוליד לא מעט סיפורים קולנועיים, אבל אף לא אחד מהם התמקד בגיבוריו הראשיים.
המפורסם שביניהם היה הסאטירה המבריקה של סטנלי קובריק, "ד"ר סטריינג'לב". סרטים
אחרים, משעשעים פחות, עסקו בפרנויה ובתחושת הסוף שעברו על חלקים נכבדים מן
החברה האמריקנית.
לאחרונה, זיכה אותנו יו וילסון בקומדיה פוסט-מודרנית טובה למדי בשם "פגז מן
העבר".
"13 ימים" הוא כבר הסיפור האמיתי. האירועים כפי שהתרחשו בתוך הבית הלבן. הכול,
כמובן, בתנאי שמקובלת עלינו הגרסה שעליה מתבסס הסרט - שהאחים ג'ון ורוברט קנדי
היו מלאכי עליון, ובזכותם ניצל העולם.
במשך 13 ימים התרחש סיפור בלהות. מטוס ביון אמריקני צילם פריסה של טילים ארוכי-טווח
בקובה, שזה עתה הפכה למדינה מרקסיסטית בחסות ברית-המועצות, כך שהשליט העליון
לא היה פידל קסטרו אלא ניקיטה כרושצ'וב.
כרושצ'וב הוא נוכח-נפקד מרתק בסרט שלפנינו. הדברים שנאמרים עליו מרתקים יותר
ממה שמציגות הדמויות על המסך. הוא היה היסטרי, נחוש לתקוף, מוכן להתפייס, אנטי
אמריקני, בעד השלום, נגד האימפריאליזם, ולבסוף - בעל תבונה פוליטית של ממש,
כאשר הסיר את הטילים מכני-השיגור שלהם.
מולו ניצב ג'ון קנדי, הנשיא האהוב, הצעיר ויפה-התואר, שהביא אל הבית הלבן את
אחיו רוברט, שנחן באותן תכונות. רוברט קנדי כיהן כתובע הכללי, ועכשיו נוספה
לו משרת שר המשפטים.
בפועל, רוברט היה יד ימינו ויועץ הסתרים האמיתי של ג'ון קנדי.
רוברט הביא לבית הלבן את ידידו מנוער, קני או'דונל, שנעשה היועץ המדיני המקורב
ביותר לשניים. השלישייה הזאת מובילה גם בסרט, כאשר את הסיפור מספר או'דונל.
זו היתה הפעם הראשונה שהקתולים שלטו באמריקה והעניין הזה מודגש יותר מפעם אחת
בסרט. ההליכה לכנסייה, המוסר הצדקני, ההתחסדות, כל אלה מבצבצים כאן, וללא שום
אירוניה. הרצינות התהומית והמעטפת הדביקה מקלקלות את הסיפור האמיתי, שהוא אכן
מרתק ופוקח-עיניים.
לרגע מצטט ג'ון קנדי את ההיסטוריונית ברברה טוכמן ואת ספרה "מצעד האיוולת",
שמלמד באופן מבריק כיצד גנרלים מטומטמים וצמאי-דם ניהלו את מלחמת העולם הראשונה
והביאו אותה לאן שהביאו.
קנדי נחוש שדבר כזה לא ישוב. אם אכן טוכמן אחראית לאחריותו של הנשיא הזה, הרי
שהיסטוריונים יכולים לרשום לעצמם הישג בלתי מבוטל - יכולת השפעה על מנהיגים
שקוראים בכתביהם אינה עניין מבוטל כלל וכלל.
את הסרט ביים רוג'ר דונלדסון, במאי ניו-זילנדי שזכור לטוב בזכות "ללא מוצא",
מותחן פוליטי, אף הוא עם קווין קוסטנר. "ללא מוצא" עסק בנושא מאותה משפחה -
חפרפרת רוסית בתוך הפנטגון בימי המלחמה הקרה. דונלדסון ביים אותו אז בקצב מדהים.
יכולת המימוש הקולנועית היתה גבוהה במיוחד, וניכר שדונלדסון הוא במאי שיכול
להפיח חיים במסדרונות, בדלפקי מודיעין, במעליות, במרתפי חנייה ובשולחנות-עבודה
שגרתיים.
הגישה האנרגטית הזאת ניכרת גם ב"13 ימים", ובמלוא הקיטור. אבל בין הסרטים האלה
הוא יצר גם את "קוקטייל" ואת "מין מוערך", חסרי הייחוד. הטריטוריה של "13 יום"
אינה חדשה, אבל דונלדסון מפליא לעשות בה. נכון שהסוף ידוע, אבל הסרט מרתק.
גם העריכה קולחת והמשחק נבון ומדויק. כן, אפילו קוסטנר שב כאן לעצמו.
נחמד גם ששמות שנשכחו מזמן מתעוררים כאן לחיים, למשל דין אצ'סון, אדלאיי סטיבנסון,
רוברט מקנמרה או אנדרי גרומיקו. לכולם נמצאו שחקנים מקצועיים, שנראים כמעט
כמותם.
במיוחד ראויים לציון, חוץ מקוסטנר בדמותו של קן או'דונל, שני הבנים לבית קנדי.
ברוס גרינווד הקנדי ("המתיקות שאחרי") הוא הנשיא והוא מצוין, ואת אחיו מגלם
סטיבן קאלפ, שדומה מאוד לרוברט קנדי וגם הוא מגיש משחק טוב.
חבל רק שמעטפת השומן הדתית-קתולית שנכרכת סביבו מונעת ממנו להמריא. הוא נשאר,
במיוחד לקראת סופו, עוד סרט שמשאיר מעט סימנים, וגם הם נמחקים, לצערי, במהרה.
"13 ימים". במאי: רוג'ר דונלדסון; תסריטאי: דייוויד סלף; צילום: אנדז'יי בארטקוויאק;
עם: קווין קוסטנר, ברוס גרינווד, סטיבן קאלה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
