ה"נהר" היחידי בישראל, נהר הירדן, מוזן משלושה נחלים: נחל דן, המהווה 54% ממקורות
הירדן, החצבני, המספק 24% נוספים, ונחל חרמון (הבניאס), המזרים את יתרת 22%
האחוזים. במפגש שלושת הנחלים, בסמוך לקיבוץ שדה נחמיה (דרום מזרחית לקרית שמונה), מתהווה נהר הירדן, הזורם לו על מימיו הקדושים עד לים המלח.
לכוונת ממשלת לבנון לשאוב מים ממי החצבני ישנן משמעויות רבות. מבחינה מדינית,
בוחנות את תגובתינו שכנותינו סוריה, לבנון, ירדן והפלשתינים. הפרת מאזן המים
בחצבני עלולה ליצור תקדים, ולכך נותנים כעת את הדעת במשרד התשתיות.
מבחינת עצם איבוד המים - אפשר לאומר, שאין לשאיבה זו השפעה מיידית על מאזן
המים בישראל. אומנם, החצבני מזרים 110 מיליון מ"ק מים בשנה לשטח ישראל, כמות
נכבדה ביותר, אך אין בכוונת ממשלת לבנון, על פי הכרזתה, לעצור את הזרימה לחלוטין:
כפי הנראה, רק הכפרים הסמוכים שמצפון למטולה עשויים לצרוך מים מהנחל.
היבט נוסף הוא ההיבט האקולוגי: שמורת נחל שניר (שמו הנרדף לחצבני), המשתרעת
ממרגלות כפר רג'ר בצפון ועד לכביש דפנה-קרית שמונה בדרום, עלולה להיפגע. צמצום
הזרימה בשמורה תפגע בצמחייה, וחלקה עלולה להתייבש.
סיפור הטיית מי נחל אינו חדש: בשנת 1965 החלו הסורים בעבודות ההטיה של נחל
חרמון, שמקורו ברמת הגולן. ישראל לא שתקה, והשמידה את הדחפורים שעבדו בשטח,
ושמה קץ לניסיון הסורי. הדבר גרם למתיחות שהלכה וגברה, עד לפרוץ מלחמת ששת
הימים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
