לאוהבי ספרות צעירה וקצת צינית

קבוצת הצעירים של הבימה בהצגה "זוגיות", על-פי סיפורים מאת שי גולדין, אלונה קמחי, לימור נחמיאס, אורי אדלמן, גפי אמיר-שגב, יואב כ"ץ ואסף גברון. בימוי: אילן רונן; עיצוב: מיקי בן כנען; מולטימדיה: ג'ראר אלון.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מסיק מתוך הסיפורים האלה, ש"משהו דפוק בזוגיות הישראלית. או שהם לא מזדיינים, או שהם לא מתחתנים, או שיש שם מכות, או שאין שם קשר". ובכל זאת לסיפורים עצמם "יש חן", גם אם "אין בהם עומק".

שחקני הקבוצה נראים כהבטחה ו"הם יודעים לעבוד כקבוצה". את עיקר הבעיה מוצא הנדלזלץ בעובדה שהשחקנים בערב הזה עובדים רוב הזמן "או מול הקהל, כמונולוג ישיר, או לעומת המולטימדיה, שיש לה חלק גדול בערב. אז יפה ומודרני שהם יודעים להתאים את עצמם למה שקורה מאחוריהם על המסך ולנהל דיאלוג עם המוקרן, אבל בגלל זה יש מעט מאוד רגעים של מגע אנושי".

ככלל, הנדלזלץ מתרשם יותר מהחלק השני, ובעיקר מהסיפור "מולטיסיסטם" של יואב כ"ץ. גם בזכות "הסיפור החזק" ומשחקם של תמר מיכאלי ודרור לוי, וגם כי יש כאן תיאטרון "עם עלילה, דמויות, בידור ושיאים רגשיים".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") סבור, שיש כאן "ניסיון מקורי להכניס את הספרות הישראלית הצעירה לתיאטרון". מאחר שרונן בחר להשאיר את הסיפורים כמונולוגים, "הכוח המניע של המופע נותר בטקסטים עצמם, ויש כמה פנינים אמיתיות באוסף הזה", שהבולטים בהן הם קמחי, אמיר-שגב, כ"ץ ואדלמן.

"רונן כבמאי מתגלה במיטבו בהמצאות בימוי מבריקות, המעבירות את הקצב המוקפץ והטון המנוכר והציני של הסיפורים לשפה בימתית משעשעת ומלאת דמיון. לכל סיפור הוא יוצר שפה שמתואמת במדויק ליחס האירוני שבין המספר לבין המציאות המתוארת", וסרטי הווידיאו, התאורה והמוסיקה "מסייעים להעמקת החוויה". השחקנים הצעירים "מגישים עבודת אנסמבל קולחת ומיומנת", השפה הבימתית של רונן "מבריקה" ובסך הכל "ערב חובה למי שאוהב ספרות צעירה וקצת צינית".

אליקים ירון ("מעריב") טוען, שבעיות הזוגיות של הצעירים כאן "אינם חורגים מתיאורי הווי של צעירים תועים וחסרי כיוון", שמחפשים זהות בעיקר באמצעות "פעילות מינית או דיבורים על פעילות כזו".

הסיפורים האלה "הם בוודאי מעין מסמך סוציולוגי בעל חשיבות כלשהי", אלא שבתיאטרון זה לא מספק. "הפרופיל שעולה מן הסיפורים נבוב ושטחי להחריד". ומה שעוד יותר מאכזב הוא, ש"רוב הסיפורים מתארים את הריקנות השטחית הזו באמצעים שהם עצמם שטחיים ודלים. ההצגה שמביים אילן רונן עושה הכל כדי להיכנס לאפסות הזו - ומצליחה".

הכל "מתמסמס, הכל כזה כאילו". ולמרות הסיפורים האנושיים, "מולטיסיסטם" של כ"ץ ו"ספונג'ה על הבוקר" של גפי אמיר, שגם משוחקים מצוין ומצליחים לרגש, התחושה הכללית של ירון נותרת שמדובר ב"כזה כאילו".

בקיצור: מיעוט שסבור שהסיפורים וההצגה דלים ושטחיים, מול רוב שמתרשם שהבימוי מבריק, הסיפורים מלאי חן וההצגה מודרנית ומבוצעת היטב.

צרו איתנו קשר *5988