מזמן, אם בכלל, לא זכורות כאלה סערות ובמיוחד סערות נפש בכנסים אקדמיים. הדבר
קרה בשני ימי עיון שנגעו לסכסוך הישראלי-פלשתיני, בימים רביעי וחמישי בפקולטה
למשפטים באוניברסיטת ת"א. הלבה פרצה בגלל החיטוט במורסות הדלקתיות במיוחד של
הסכסוך: הרג, רצח, טבח חפים מפשע. המאבק כאן הוא לא רק על הצדק המשפטי או אפילו
הצדק האידיאולוגי של הסכסוך. הוא גם על הצדק המוסרי. כל צד מבקש להתנער ולהתכחש
להתנהגות מנוולת שמבקשים לייחס לו, במיוחד פשעים, בעיקר פשעי מלחמה. לצד הישראלי
קשה להתמודד עם האשמות כאלה, בגלל שכנוע עמוק בחוסן המוסרי ובטוהר הנשק שמהולים
אצלנו כבר בחלב האם החינוכי. המטרה מקדשת, אבל גם האמצעים מקודשים. זה המסר
הרשמי שמלווה את האתוס הציוני מתחילתו.
המסר הזה טולטל קשות בשתי הפרשות שנדונו בימי העיון. הראשון, תחת השם, "כמה
עולה הריגה?", עסק בששת חודשי השירות שנגזרו על המתנחל נחום קורמן בגין הריגת
הילד חילמי שושא. הכנס השני חזר ל- 1948, לסיפור הטבח שביצעו או לא ביצעו לוחמי
אלכסנדרוני בטנטורה. הלוחמים תבעו את ההיסטוריון תדי כץ. כץ התנצל ואח"כ חזר
בו. הלוחמים, כץ, פרקליטיהם ושני היסטוריונים התכנסו לשחזור הקרב (האמיתי והמשפטי)
בערב שהיה כאמור לוהט במיוחד.
"אם היה מדובר ביהודי לא הייתם מעיזים. הציבור היה מקיא אתכם"
כבר השם "כמה עולה הריגה"? לא בישר דיון שכלתני ומאוזן. גם רשימת המשתתפים
לא הותירה ספק. הצד הימני, במיעוט בולט, יוצג ע"י עורכי הדין נפתלי ורצברגר
ונדב העצני. מולם, חוץ מתשעים אחוז מהקהל היו גם המנחה פרופ' חיים גנז, פרופ'
מוטה קרמניצר, עו"ד יעל שטיין מ"בצלם", לוחם זכויות האדם הפלשתיני באסם עיד,
ד"ר אייל גרוס וד"ר משה צוקרמן, ראש המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת ת"א,
מקבילו של ד"ר משה צימרמן הירושלמי בהשלכת הדמיון הגרמני על אזורנו. "עשו בנו
לינץ' אידיאולוגי", סיכם העצני את החווייה.
הפרקליטות הוזמנה להשתתף, אך סירבה בגלל ההרכב שנטה, לטעמה, יותר לצד הפוליטי
והאידיאולוגי של הפרשה ופחות לצד המשפטי. אלא שדובר המשרד, עידו באום, סיפר
על הכנס לפרקליטה שהופיעה בתיק עו"ד עירית באומהורן שהגיעה לכנס, קיבלה את
רשות הדיבור והסבירה, לראשונה בפומבי, את שיקולי הפרקליטות שביסוד ההסכמה להסדר
הטיעון:
"בכתב האישום ייחסנו לקורמן הריגה בדרגה חמורה. כתבנו שהוא בעט לילד בראש,
חבט בראשו בקת האקדח והניח רגל על צווארו. אבל מה לעשות שהשופטת רות אור, במחוזי,
לא קיבלה וזיכתה, לאחר שלא האמינה לילדים שסתרו זה את זה בצורה איומה. לא הסתפקנו,
ובניגוד למקובל, הגשנו ערעור לעליון ואתם יודעים כמה קשה לערער על עובדות.
העליון קיבל את עמדתנו שיש להרשיע, אבל לא קיבל את העובדות שהצגנו וקבע ששושא
קיבל מכה לא חזקה, אבל באזור קריטי בצוואר. העליון קבע שזו הריגה בשוליים התחתונים,
כזו הנושקת לגרם מוות ברשלנות. עם זה אנחנו הולכים לטיעון לעונש. קורמן מגיע
לגזר דין אחרי ארבע שנים ואחרי שישב שמונה חודשים במעצר עד תום ההליכים בתנאים
קשים יותר ממאסר. במאה אחוז לא היתה לנו טעות בשיקול הדעת. זה לא היה הסדר
טיעון, ביקשנו את העונש הראוי בסיטואציה. לי יש פסיקה של העליון, אני לא חיה
באקדמיה. רמת הענישה בהריגה היא נמוכה. התביעה אפילו מיקסמה את גישתה וזה היה
על דעת הדרגים הגבוהים ביותר בפרקליטות".
קרמניצר, בשלב זה, איבד לחלוטין את שלוות רוחו ופתח פה גדול על הפרקליטה: "לגמרי
לא השתכנעתי מדבריך שנתון אחד לא הופיע בו: נקבע שקורמן לקח בחשבון, לקח סיכון.
זה לא המקרה הקל של עבירת ההריגה כשמבוגר גורם חבלה אלימה לילד תוך הבאה בחשבון
שזה עלול להיגרם במוות. המקרה הזה לא יכול להיגמר ב-8 חודשים ועוד עבודות שירות.
זה לא נמצא בשום יחס לחיי אדם. אם היה מדובר בילד יהודי לא הייתם מעיזים להגיע
להסדר כזה. הציבור היה מקיא אתכם".
ושלוש הערות ותהיות לסיכום: 1. עו"ד באומהורן אמרה שהעונש היה על דעת בכירי
הפרקליטות. כיוון שעדנה ארבל, בהדלפה מכוונת, התנערה מהעניין, לא נותר אלא
אליקים רובינשטיין כעומד מאחורי ההסדר. 2. מה היה קורה, אם קרמניצר היה נפגש
עם באומהורן בבית המשפט העליון כשופט ולא בכנס אקדמי. 3. גם קרמניצר וגם רובינשטיין
מוזכרים כמועמדים לעליון. מסתבר שגם כמקצועני משפט, לא היו השניים מגיעים לאותו
המקום, במיוחד כשמציאות הכיבוש וההתנחלות מעצבים את מסגרת העלילה.
"למה אתם מסתתרים מאחורי ההתנצלות, למה אתם מפחדים"?
את פרשת טנטורה אפשר לראות כסבתא של פרשת קורמן: האם מעלילים על יהודים רצח
של חסרי ישע? ואיך מיישבים בין האתוסים המתנגשים, בין הנראטיב היהודי לערבי?
ושוב, מלחמת יהודים זה בזה על טוהר הנשק והמחנה.
הפעם חוזרת העלילה לחוף טנטורה, לליל ה-23-22 במאי 1948. במסגרת עבודת מאסטר
שעסקה ביציאת הערבים מכפרי הכרמל הדרומי נטען/נרמז ע"י המחבר תדי כץ, שלוחמי
אלכסנדרוני טבחו והרגו כמאתיים ערבים לאחר שהקרב הסתיים. באפריל 2000 הגישו
הלוחמים תביעת דיבה. כץ מסכים לחתום על הסכם פשרה והתנצלות. אח"כ הוא חוזר
בו, והדבר תלוי ועומד כעת בבית המשפט העליון. כץ מבקש לפתוח את הדיון לגופו.
הלוחמים מסרבים ומבקשים לראות בהתנצלות חזרה מהדברים וסיום הפרשה.
הכנס "ההיסטוריה בבית המשפט" שיוחד לנושא, בהנחיית הד"ר אסף לחובסקי ורון חריס,
ביקש לגשר בין האמת ההיסטורית לאמת המשפטית. כל צד יוצג ע"י עו"ד והיסטוריון.
כץ, בידי פרקליטו אביגדור פלדמן וההיסטוריון "החדש" ד"ר אילן פפה. הלוחמים
הגיעו לכנס עם פרקליטם גיורא ארדינסט ופרופ' אילן קדיש, היסטוריון מהזן המסורתי
יותר.
ארדינסט פתח: "משפט כץ לא עוסק בהיסטוריונים חדשים וישנים וגם לא בסכסוך הישראלי-ערבי.
הוא עוסק באמת ושקר, בזיוף ואותנטיות. כץ הוא כזבן שיטתי ומסלף עובדות סדרתי.
זה לא משפט הקופים בו עומדת למבחן תקפות התיאוריה הדרוויניסטית, אלא נבחנים
בו תום לב וזדון של חוקר אשר קבע במחקרו ממצאים שכלל לא עולים עם תמלילי הראיונות
שערך. הופתענו וזועזענו מהסתירות הרבות שבין הראיונות למחקר. אף אחד מהמרואיינים
לא דיבר על טבח. בטנטורה אנשים גורשו מבתיהם, אבל לא נטבחו".
פלדמן השיב: "לא סמכתי על התמלילים והלכתי למקום. שמעתי אנשים בשר ודם מספרים
על טבח. יכול להיות שהכל קנוניה ויכול להיות שארדינסט יקרע אותם בחקירה נגדית,
ובכל זאת אני חושב שצריך לקיים משפט. בואו נשמע את העדים, בואו נפתח את קבר
האחים במגרש החנייה של טנטורה ונספור כמה גופות ואת מקומות החדירה של הכדורים".
פלדמן וד"ר פפה הציגו לא מעט תהיות חיצוניות שתומכות בקיום טבח במקום: מדיניות
"מחיקת" הכפרים הערביים על כביש חיפה ת"א; דיווח קמ"ן אלכסנדרוני על כעשרים
הרוגים ערבים בסיום הקרבות ודיווח מאוחר יותר על 230 גופות; האפשרות שאחרים,
אנשי ש"י למשל, הגיעו לכפר אחרי שלוחמי אלכסנדרוני עזבו וביצעו את הטבח; העובדה
שבקרב טנטורה לא דווח כלל על פצועים ערבים אלא רק על הרוגים. פלדמן אף הציג
מסמך מארכיון צה"ל בחתימת הרמטכ"ל עם הציטוט שבטנטורה נעשו: "מעשי חבלה רבים
ללא צורך".
"למה אתם מסתתרים אחרי מסמך ההתנצלות של כץ, בואו נלך למשפט", הטיח/הקניט פלדמן
את ותיקי החטיבה שנכחו בכנס. "לא היה ולא נברא", "שקר וכזב", צעקו לעברו, והמתונים
פחות הוסיפו: "עוכר ישראל".
כץ סיפר על המעמד שבו חתם על ההתנצלות במשרד ארדינסט: "עשיתי את שגיאת חיי
שלא ביקשתי מפלדמן לבוא איתי. זו הייתה שגיאה עצובה. חתמתי בטיפשות, מתוך חולשת
דעת. האם זה פוסל את העבודה שלי. האם זו הדרך שלוחמי אלכסנדרוני רוצים לראות
את סוף הפרשה. אני מבקש שהמשפט יתחדש על מנת שיתברר שאלכסנדרוני צודקים, שהשקר
ייצא לאור".
ארדינסט סיפר שאיש לא לחץ על כץ לחתום. אם היה לחץ, כך רמז, זה דווקא כדי שיחזור
בו מהחתימה על מנת לגייס את הפרשה כנדבך נוסף לקעקוע האתוס הציוני בידי אינטרסנטים
שמשתרעים במרחב בין ההיסטוריונים החדשים לארגון עדאללה.
השבר היהודי-ערבי לא יתרפא, השבר היהודי הפנימי רק יעמיק גם ועדת החקירה הנוכחית
למותם של 13 ערבים בהפגנות אוקטובר תהפוך לחלק מהוויכוח הגדול. את השבר הגדול
בין יהודים לערבים לא ניתן לרפא. לבטח לא במחקר היסטורי או בהליך משפטי. לערבים
לעולם לא יהיה אמון במוסד החוקר או השופט. ולעולם לא תהיה הסכמה להכרעה עובדתית
כלשהי. כל הכרעה שלא תעלה בקנה אחד עם השקפותיו של אחד הצדדים תוכחש ותידחה.
ושוב, כמו בפרשות הקודמות, יישאר הוויכוח בין היהודים, שכבר היום פורץ בכל
עוזו ובעוצמות שלא נודעו בעבר. ניצב אליק רון, אדם שפועלו עומד למבחן בוועדה,
לא מהסס לתקוף את הלגיטימיות שלה. הוא מכנה אותה "סטירת לחי" שהמדינה מעניקה
לבניה ותוקף את המפכ"ל היוצא יהודה וילק, על שלא הכין כראוי את השוטרים לקראת
הופעתם בוועדה. לא צריך הרבה זדון כדי לזהות בקריאה הזאת צער על היעדר תיאום
מראש של עדויות. ליישור קו כזה יש גם שם: שיבוש הליכי משפט.
הוועדה הנוכחית - כמו סיפורי טנטורה, כמו סיפור כפר קאסם, כמו סיפור קורמן-שושא
- נוגעת בעצב החשוף ביותר של הסכסוך היהודי-ערבי: מי בעל הבית האמיתי של חבל
הארץ הזה. כל עוד לא יגיעו שני הצדדים להסכמה עקרונית אמיתית - חלוקה, שיתוף,
שוויון מלא - אין טעם רב בבירורים המשפטיים. צריך לברך על הקמת הוועדה כמנגנון
ואפילו חיוני ומתבקש של מדינה שוחרת חוק ושלטון חוק. אבל מותר גם להעריך: את
השבר היהודי-ערבי היא לא תרפא, את השבר היהודי הפנימי היא רק תעמיק.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
