וולך בטולמנ'ס

בימים אלה יוצא-לאור הספר "הפנים היו הפשטה", המשלב 60 משיריה של יונה וולך עם מספר דומה מציוריה של אביבה אורי. אם לצטט את דניאלה די-נור, מייעצת ומפיקה, הספר אינו מיועד לאוהבי שירה. זהו ספר-אלבום, מעוצב בקפידה, שהולך לשוק המתנות. תוכלו למצוא אותו בסטימצקי, ואם תרצו, ב"טולמנ'ס", או ב"קום איל פו". המשוררת יונה וולך והציירת אביבה אורי לא נפגשו בחייהן. המפגש הראשון ביניהן מתקיים בין דפי הספר. הלית ישורון, עורכת הספר, שזרה דיאלוג בין השתיים (הניסוח של דפי היחצ"נות). לדברי די-נור, מי שיזם את הפרויקט היה בנו כלב, המחזיק באוסף מיצירות אורי. נתרמו יצירות מאוספים אחרים, והוצאת הקיבוץ המאוחד, המחזיקה בזכויות לשירי וולך, היא המו"ל. וולך נפטרה בשנת 1985, אורי בשנת 1989. שני מקרי מוות קשים. וולך בדמי ימיה מסרטן, אורי הערירית שכבה חסרת-חיים יומיים-שלושה עד שנמצאה גופתה. יוצרים אינם מצטיינים בכוח ההתמקחות שלהם בחייהם. כמה בעד זכויות הסרטה, האם ההסכם כולל תרגום לשפות זרות. ומה לאחר המוות? למי הזכות להצמיד את שתי הלהבות הללו לבערה אחת? מחקר תרבותי-השוואתי הוא סוג של הצעה, תערוכה מפורקת למרכיביה בתום ימי התצוגה, אבל ספר שמאגד את השתיים נושא חתימה של מוחלטות. ועם ההימור הכספי הגבוה נכנסת לפעולה מכונת שיווק. תיק העיתונות בולט באדום, שחור, צבעי היוצרות, תצלום בוהק של המוצר, תצלום נוסף שבו הספר צץ כבר מתוך שקית מתנות מעוטר בשושנים אדומות. הוסיפו לסל וחסל. בדוגמית ששלחו ממשרד יחסי-הציבור גם כפולת דף המכיל את שירה מעורר ההדים של וולך "תפילין", למול ציור דיוקן עצמי של אורי. בארכיון הפרטי שלי מצאתי כפולה קודמת, ראיון שנתנה וולך לדני דותן, ירחון "מוניטין", יולי 1983. הצלם מיכה קירשנר ביקש לעשות אילוסטרציה צילומית לשיר "תפילין". הוא רצה שתתקבל תמונה של עירום, וולך לא ששה, ובדיון בין הצדדים הוצע לה לתכנן את הצילום.

בביוגרפיה "יונה וולך" מתאר יגאל סרנה כיצד אחיו הצעיר של דותן התפשט עירום, תפילין נכרכו סביב זרועו, והוא הניח אותה על גופה של וולך. קירשנר צילם ברצף. בחדר הגרפיקה של העיתון הובעה התנגדות לתצלום העירום עם התפילין. בירחון שירד לדפוס הסתפקו בתדפיס השיר, ומולו תצלום של יד גברית שכמו פולשת לתוך גופה של וולך. אני מעריך את הציור של אורי, אני מעדיף את האילוסטרציה של קירשנר. וולך היתה שם, התווכחה, קולה נשמע גם בתצלום.