קו פרשת אגרת הביוב

השופטת דרורה פלפל, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, דוחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהגישו תושבים כנגד 4 עיריות שונות. לטענת העותרים, יש לבטל את מנהגן של העיריות להשית אגרת ביוב גם על צריכת המים המשותפת של מחזיקי הנכסים. שכן, צריכה זו משמשת להשקיית גינות ולא מוזרמת למערכת הביוב העירונית.

יובהר, כי משמעותה הכספית של התובענה - לו נתקבלה - היה כמאה מיליון ש"ח, שהיו מוטלים על קופות העיריות.

יצחק דוידוב ו-3 אחרים (להלן: "המבקשים"), הגישו תביעה ייצוגית מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, כנגד עיריות ת"א, חולון, ר"ג וראשל"צ (להלן: "המשיבות"). לטענת המבקשים, המשיבות מחייבות את התושבים שבתחום המוניציפלי שלהן בתשלום חשבונות מים תקופתיים, הכוללים חיוב בעבור אגרת ביוב. בחישוב אגרת הביוב, כוללות המשיבות את צריכת המים הביתית ואת הצריכה הכללית של הבית המשותף.

לטענת המבקשים, המים של הצריכה המשותפת משמשים כמעט כולם להשקיה ואינם מוזרמים לרשת הביוב של המשיבות. לכן, אין להכלילם בחישוב אגרת הביוב. לטענתם, חיוב התושבים באגרת ביוב בצורה כזו, הכוללת את חישוב הצריכה המשותפת, נעשית על ידי המשיבות שלא כדין ובחוסר סמכות. לכן, הם זכאים להשבת הסכומים שנגבו.

המבקשים עתרו לביהמ"ש להצהיר, שהמשיבות גובות מהם, שלא כדין, וכן גם מכלל חברי הקבוצה אותם הם מבקשים לייצג, את אגרת הביוב לפי חישוב חיובי צריכת המים המשותפת.

בנוסף, הם ביקשו לחייב את המשיבות להשיב להם, ולחברי הקבוצה אותם הם מבקשים לייצג, את כל הסכומים שנגבו בגין אגרת ביוב בעבור צריכה משותפת זו שלא כדין, לפי הרישומים הקיימים אצל כל אחת מהמשיבות. הפלוגתאות שבמחלוקת הינן:

האם נגבית אגרת הביוב כדין?

האם עומדים המבקשים בתנאי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי?

בחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962, נקבע:

"39. (א) אגרת ביוב יכולה להיות מודרגת והיא תוטל לפי קנה מידה שתקבע הרשות המקומית בחוק עזר". המבקשים טוענים, כי אגרת הביוב צריכה להיות פונקציה של כמות המים המוזרמת של ידם לביוב בלבד; או, במילים אחרות, על המשיבות לחשב את הכמות האמיתית והנכונה אותה מזרים כל תושב למערכת הביוב, ורק בהתאם לכך לחייבו באגרה, כשאין לכלול בחיוב מים שאינם מוזרמים לביוב אלא מתועלים להשקיה.

השופטת פלפל חוזרת על עמדה שהביעה בעבר, באשר למשמעותה של האגרה המוטלת על ידי רשות ציבורית שהוסמכה לכך בחוק, בת.א. 1425/00 גרייבר נ' הביטוח הלאומי, (טרם פורסם):

"אגרה, לעומת זאת, הנה תשלום כפוי המשתלם לרשות ציבורית בזיקה לשירות מסוים, ברם סכום התשלום אינו חייב להיות קשור או שווה ערך ל"מחיר" השירות. במילים אחרות: האגרה אינה משתלמת תמורת שירות מסוים במשמעותו הכלכלית, אם כי יש קשר סיבתי בין הצורך בתשלום לבין השירות המבוקש".

השופטת פלפל לא משתכנעת מטיעוני המבקשים שיש לשנות גישה זו. לדעתה, אין נפקות לטענתם של המבקשים באשר לחיוב בגין שימוש בצריכת המים המשותפת.

סעיף (39א) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) מסמיך את הרשות לקבוע קנה מידה לחיוב באגרת הביוב. הצהיר לעניין זה רענן פלאי, מרכז תקציב בהכנסות בעירית תל אביב יפו:

"שיטת החיוב באגרת הביוב הנה שיטה הנוקטת קנה מידה סביר (ואף ראוי) לחלוקת הוצאות תחזוקת מערכת הביוב העירונית בין תושבי העיר.

"גם אם חיוב באגרת ביוב לפי צריכת המים המשותפת פירושו שאין אקוויוולנטיות מוחלטת בין כמות השופכין שמזרים אדם לביוב לבין שיעור האגרה המוטל עליו, הרי השיטה הקיימת הנה המקורבת ביותר לאקוויוולנטיות שכזו. השגת האקוויוולנטיות איננה אפשרית בהיעדר אמצעים מעשיים למדידת ספיקת הביוב הביתית".

קביעת קנה מידה כזה, קובעת השופטת פלפל, אכן אינו תואם את טענותיהם של המבקשים, אך אין בכך כדי להצביע על חריגה מסמכות, או על שימוש לא סביר בשיקול הדעת של הרשות.

המבקשים לא טענו כי החלטת המשיבות לוקה בחוסר סבירות, ומשכך אין צורך לדון בסבירותה של החלטת המשיבות לגבות את אגרת הביוב לפי קנה המידה אותו קבעו בהתאם לסמכותן כדין. די באמור לעיל כדי לקבוע, כי המבקשים לא ביססו את עילת תביעתם.

משהגיעה השופטת פלפל למסקנה זו, מתייתר למעשה הדיון בבקשה להכיר בתביעה כתביעת ייצוג קבוצתית.

יחד עם זאת, למען שלימות התמונה, קובעת השופטת פלפל, שלעניין תקנה 29 היא מאמצת עקרונית ובשינויים המחויבים, את עמדתה, כפי שהובעה בת.א. (ת"א 1426/00 גרייבר ראובן ואחר' נ' המוסד לביטוח לאומי ות.א. (ת"א) 2157/99 סמואלס פרד ואח' נ' עיריית רחובות (טרם פורסמו).

ברמה היישומית, להבדיל מן העקרונית, סעד ההשבה הנו סעד כללי הולם לכל חברי הקבוצה הגרים בבתים משותפים ברשויות אלה, ברם תרגומו בפועל לתשלום כסף לכל פרט ופרט אינו זהה. לא הונחה תשתית עובדתית כיצד מחושבת צריכת המים המשותפת בבתים המשותפים בכלל ובכל רשות בפרט.

מאחר והתובענה מוגשת ע"י פרטים בבית המשותף, ומאחר וסביר להניח שאין זהות מוחלטת במספר החדרים בין פרט לפרט ובינם לבין הקבוצה, מכאן שחישוב ההשבה (שהנו בעצם חישוב הנזק) לא יכול להיות קל ופשוט, ואין קנה מידה אחיד לחישובו. דיון בצורה כל כך פרטנית, "תפורה" למספר חדרים אפשרי של כל דייר בכל בית משותף, גורמת לכך שהבסיס של תביעת הייצוג כבר אינו דרך פשוטה, יעילה, מהירה ובעלת נקודות מגע אחידות לפתרון הסכסוך.

אשר על כן, גם ברמה היישומית לא ניתן לעשות שימוש בתקנה 29 למטרות התובענה.

התוצאה הסופית: הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית נדחית.

ת.א. 2724/99.

ביהמ"ש המחוזי בת"א.

השופטת: ד. פלפל.

בשם המבקשים: עוה"ד עודד כהן ואיתן ליברמן.

בשם המשיבות: עו"ד ע. שפיר ממשרד עו"ד א. בר.