מי אוהב את מיכאיל צ'רנוי

ברוסיה הוא אינו מעז לבקר. בולגריה השעתה אותו לעשר שנים. ארה"ב, צרפת ובריטניה מעדיפות שהוא יישאר בחוץ, ישראל ממררת את חייו ("בטח שילמו למשהו לעשות את זה", הוא אמר). הוא "הנציג המובהק ביותר של הסדר הכלכלי הפלילי ברוסיה", אומר בכיר אמריקני על צ'רנוי. הוא היה מאלה שניצלו הזדמנות נדירה של שעת דמדומים, וניסו לקחת את הירח ואת הכוכבים. אבל האם זה אומר שהוא איש המאפיה?

אל מוחו של מיכאיל צ'רנוי התגנב אולי בימים האחרונים צל של ספק. בשביל מה כל זה היה נחוץ לו? מהי בזק לעומת השליטה בשוק האלומיניום והפלדה של רוסיה? ומהי הפוליטיקה הפרובינציאלית של מדינה מזרח תיכונית קטנה, לעומת התמרונים המסובכים לכוון את חרטום הספינה של הפדרציה הרוסית?

הוא עבר דרך ארוכה מאז אמצע שנות ה-80, כאשר הוא ואחיו לב ניהלו קולקטיב חקלאי באוזבקיסטן שבאסיה התיכונה. הוא נולד באוקראינה ב-1952, ובהיותו בן שנתיים עברה המשפחה לטאשקנט. שם נולדו אחיו לב ודויד. אבל לאחים לא היתה כל כוונה להיתקע שם. סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 יצרו בברית המועצות משהו שלא היה בה מאז הקמתה: מוביליות. זה היה הזמן להניח שהירח והכוכבים נמצאים בהשג יד.

על אויבי האחים צ'רנוי חביבה הגירסה, שהם רכבו אל הצמרת על גבו של "הפשע המאורגן האוזבקי" (שותף העסקים הקרוב והנאמן ביותר של מיכאיל צ'רנוי הוא איסקנדר מחמודוב, מוסלמי אוזבקי). אבל הקלות שבה מתעופפים איפיונים כאלה בחללה של רוסיה מצדיקים זהירות. לא פעם, "פשע מאורגן" ו"מאפיה" הם תירוצים נוחים בשביל רוסים, שאינם מסוגלים להמציא הסבר רציונלי לסחרחורת התפרקותו של המשטר הישן, ולמהירות המדהימה שבה התבססה אליטה כלכלית חדשה. על השאלה איך הצליחו קומץ אנשים בני בלי-שם ("האוליגרכים") לטפס לפסגות כאלה של עושר חומרי והשפעה פוליטית, רוסי מן המניין נוהג להשיב בהנד ראש ובקריצה, "אה, מאפיה".

קיומו המסיבי של פשע מאורגן ברוסיה אינו עומד כלל בספק. המידה שבה אפשר לסווג את "האוליגרכים" כסוכנים ומנהיגים של הפשע המאורגן היא המחייבת מדי פעם לעצור ולברר. יש כל מיני איפיוני התנהגות וארגון אצל "האוליגרכים", המזכירים פשע מאורגן קלאסי. קשה גם להתווכח עם תילי הראיות של מעשים לא-לגיטימיים בצבירת עושר, החל ביצירת בנקים פיקטיביים, המשך בהעלמות מס עצומות ממדים, וגמור באלימות נגד יריבים עסקיים.

ג'ונתן וויינר, אשר שימש עד זה לא כבר מתאם פעולות נגד פשע מאורגן במחלקת המדינה של ארה"ב, מציע את האיפיון הבא של רוסיה בין קומוניזם לקפיטליזם: "בימי ברז'נייב ויורשיו, בכלכלת רוסיה היו כרוכים כפיה, סחיטה, גניבה, דיכוי ושחיתות מערכתית. בתקופת ילצין התפתחה מערכת פרטית-ממשלתית, אשר שמרה על מכונם את רוב המנגנונים האלה, אבל הפריטה אותם, והקטינה עוד יותר את היכולת לשלוט עליהם". הרפורמות של ילצין העבירו את השליטה בכלכלה לידי "מעמד פלילי".

וויינר, עורך דין על פי מקצועו, שבילה שנים ארוכות בסנאט כעוזר לסנאטור דמוקרטי בכיר, הקדיש חלק ניכר מזמנו במחלקת המדינה להתחקות אחרי מעשיו של "המעמד הפלילי" הזה. הוא סיכם לאחרונה את נסיונו בדו"ח מיוחד, לא-מסווג, לסוכנות הביון המרכזית של ארה"ב. הוא מסר השבוע עותק של הדו"ח לידינו.

ממשלת ילצין, הוא כותב בדו"ח, מכרה אוצרות טבע לאנשים פרטיים בשורה של אופנים, שביסודם עמדו הונאה והעמדת-פנים: קבלות כוזבות, מימון כוזב, בעלות כוזבת. היא "איפשרה לאלה שהיו מסוגלים לשלוט על יצוא כמות כלשהי של אוצרות טבע לגנוב את רוב ההכנסות, מבלי לשלם מחירי-שוק על סחורות, מבלי לשלם מסים על הסחורות, מבלי להשקיע בתשתית כדי להמשיך את ייצור הסחורות, ומבלי להתחייב להוצאות כלשהן, חוץ מאלה הקשורות בשוחד ובחיסול פיסי של כל מי שעלול למנוע מהם את היצוא".

האחים מיכאיל ולב צ'רנוי, הוא כותב, מספקים את "הדוגמה התמציתית ביותר" לתופעה הזו.

"מלחמות האלומיניום"

הצלחתם של האחים צ'רנוי קשורה בוואקום הפוליטי ובאווירת המערב הפרוע, שהשתררו במחוזות עשירי המינרלים של סיביר אחרי התמוטטות ברית המועצות. המרחק ממוסקבה והמרחבים העצומים הפכו את המחוזות האלה לנסיכויות אוטונומיות, שאת ענייניהן כיוונו שותפויות של מושלים חזקים ואוליגרכים חמדנים. בעלי בריתם של האחים צ'רנוי היו אמאן טולייב, המושל הקומוניסטי של מחוז קמורובו, ואלקסנדר לבד, הגנרל בדימוס שנעשה מושל קראסנויארסק. שני המחוזות גובלים זה בזה, ועל אדמתם נמצאים קריות אלומיניום ענקיות. רוסיה היא מפיקת האלומיניום השנייה בגודלה בעולם.

ההתקוטטות על השליטה בתעשיית האלומיניום הניבה שיעורים של שחיתות ושל אלימות, שהיו מופרזים אפילו בשביל רוסיה. במשך שנים השתוללו במערב סיביר "מלחמות אלומיניום", והמפורסמת שבהן התרכזה במיצרפת האלומיניום של קראסנויארסק. מקרה ידוע הוא זה של אנטולי ביקוב, שעלה במהירות מדרגת קצין הבטחון של המיצרפה ליושב ראש מועצת המנהלים, ונאלץ בסופו של דבר להימלט להונגריה. מאז הוא היה מבוקש ברוסיה על רצח, הברחת נשק והלבנת הון. ההונגרים נעתרו לבקשת הסגרה מרוסיה בשנה שעברה.

בימי השיא של ביקוב, חלק ניכר מתפוקת האלומיניום של המפעל נמכר באמצעות קבוצת "טראנס וורלד", מיסודם של האחים דויד ושמעון ראובן, בנים למשפחה יהודית מעיראק אשר נולדו בהודו. האחים ראובן התעניינו בשוק המתכות הרוסי עוד משנות ה-70, אבל כאשר נפל המשטר הסובייטי הם נשארו ללא מורי-דרך. זה היה הזמן שבו לב צ'רנוי "קירטע אל משרדנו במוסקבה, שעון על מקל הליכה", כפי שסיפרו לימים האחים ראובן למגזין "פורצ'ן". לב הציג את הראובנים לפני מיכאיל, ושותפות מועילה התחילה להתרקם. עד סמוך מאוד לסוף השנה שעברה, "טראנס וורלד" שלטה בשורה של מפעלי אלומיניום רוסיים, ייצרה את חצי כמות האלומיניום ברוסיה וחמישית מכמות הפלדה, ומחזור המכירות שלה הגיע לששה מיליארד דולר. (הנתונים האחרונים באים מן השבועון הבריטי "אובזרבר", 18 בפברואר השנה).

מיכאיל אמר אחר כך, שהוא לא רצה "שותפים מערביים", והפציר בלב להיפטר מהם. על פי השמועה, לב לא אהב את שותפיו של מיכאיל, ואת הרינונים על קשריו עם העולם התחתון. ההארמוניה בין האחים לא האריכה ימים, והם פנו איש לדרכו ב-1997. לב נעשה מעורב בפוליטיקה רוסית רמת-דרג, "מפני שאם אתה לא נעשה מעורב בפוליטיקה", הוא הסביר, "הפוליטיקה נעשית מעורבת בך". מיכאיל הוסיף לעשות עסקים עם האחים ראובן, עד שבשנה שעברה מכרה "טראנס וורלד" את נכסי האלומיניום שלה לשני אוליגרכים יהודיים: בוריס ביריזובסקי ורומן אברמוביץ' בסכום של 600 מיליון דולר. התוצאה היא "חברת האלומיניום הרוסית" ("רוסאל"), המפיקה שלושה רבעים מן האלומיניום ברוסיה. אברמוביץ', השולט גם בחרת הנפט "סיבנפט", ומחזיק בכהונה נבחרת של מושל מחוז בסיביר, הוא עכשיו המקביל הרוסי הקרוב ביותר של ג'ון רוקפלר, גדול "הבארונים השודדים" של ארה"ב בתחילת המאה ה-20. הוא אמר זה לא כבר לעתונאי אמריקני, שעשיית כסף, היא כשלעצמה, משעממת אותו. זה כמובן יתכן, אך האיש הזה, שעדיין לא מלאו לו 40, מוסיף לעשות הרבה יותר כסף מכל אדם אחר ברוסיה.

אבל לא אלמן מיכאיל צ'רנוי. הוא עכשיו אחד משלושת השותפים העיקריים בחברת אחזקות, הנקראת "יבראז-חולדינג", ושולטת בשליש מן המטאלורגיה הרוסית. יש לה מעמד מונופוליסטי בייצור פלדה למסילות ברזל, והיא מנסה לדחוק מן השוק את אחרוני המפעלים העצמאיים.

ואומנם, שלוש מן החברות שצ'רנוי דחק ממחוז קמורובו הגישו בדצמבר שעבר בבית משפט פדרלי בניו יורק תביעת פיצויים ענקית נגדו ונגד ושותפיו. הן תובעות 2.7 מיליארד דולר, וטוענות כי צ'רנוי סחט מהן עשרות מיליוני דולרים דמי חסות, ואחר כך קשר קשר עם דריפאסקה ועם אברמוביץ', כדי למוטט את המפעל בקמורובו. התובעים גם טוענים, שצ'רנוי הורה ב-1995 על חיסולו של איש עסקים אמריקני, פליקס לבוב, שהיה בעל קשרים לתעשיית האלומיניום. התביעה מוסיפה, שאת הוראות צ'רנוי בעניין הזה, ובעניינים אחרים, הוציא אל הפועל ארגון הפשע האמריקני-רוסי הידוע לשימצה "איזמאילובו".

כאן איזמאילובו מדברת הטענה על קשר בין צ'רנוי ל"איזמאילובו" אינה חדשה. העלה אותה בפעם הראשונה לפני ארבע שנים שדר הטלויזיה הרוסי הידוע יבגני קיסליוב. קיסליוב הקרין אז קלטת וידיאו, שבה נראה צ'רנוי במהלך פגישה עם אנטון מאלבסקי, מנהיג מוכר של כנופיית איזמאילובו. הפגישה התקיימה בבית מלון בתל אביב, ונכח בה גם שר הספורט לשעבר בממשלת רוסיה, שאמיל טארפישב. שר הפנים של רוסיה באותם הימים, גנרל אנאטולי קוליקוב, הביע "הוקרה עמוקה" לקיסליוב על שידור התכנית. צ'רנוי, ליתר בטחון, נמנע מאז מלבקר ברוסיה, שממילא אין לו אזרחות שלה. יש סבירות לא מבוטלת, שאילו ניסה היה נעצר מייד. וזו סוף סוף הארץ, שבה, לדבריו, נמצאות 80% מהשקעותיו, "מאות חברות" שהוא אפילו אינו יודע את ערכן.

מגישי התביעה בניו יורק בעצמם, אינם נקיים. אחד מהם מוחזק בבית כלא בצרפת בהמתנה להסגרה אפשרית לרוסיה על נסיון לרצוח את מושל מחוז קמורובו, מיטיבו של צ'רנוי. כך או כך, התובעים שכרו להם פרקליט ניו יורקי רב מוניטין, רוברט אייבראמס, מי שהיה תובע כללי של מדינת ניו יורק. החוק האמריקני מתיר הגשת תביעה בבית משפט בארה"ב, גם אם רוב העבירות המיוחסות לנתבעים נעשו מחוץ לארה"ב. אייבראמס אמר בזמן הצגת התביעה, כי היא תראה כיצד אלמנטים פליליים רוסיים מנצלים מוסדות פיננסיים בארה"ב. "לבתי משפט בארה"ב", הוא הוסיף, "יש הסמכות וההזדמנות למנוע אוליגרכים רוסיים מלנצל את המערכת הבנקאית והמסחרית בארה"ב, כדי לאפשר פעילות פלילית בארצות אחרות".

סיכויי התובעים הם במקרה הטוב לא-בטוחים. אבל עצם התביעה כבר גרמה אי-נוחות ניכרת לשותפו של צ'רנוי, אולג דריפאסקה. בינואר נאסרה עליו הכניסה לוועידה הכלכלית בדאבוס, ובנקים בלונדון השתכנעו רק בקושי שלא לנתק את קו האשראי שלו. צריך לראות מה יעולל מעצר צ'רנוי בישראל למוניטין שלו ושל קבוצתו. אין זו המבוכה הפומבית הראשונה הנגרמת לו: בשנה שעברה הוטל עליו איסור של עשר שנים להיכנס לבולגריה. הוא אינו רצוי בצרפת, בבריטניה ובקנדה.

בסוף השנה שעברה התלונן צ'רנוי באוזני שליח של העתון הפיננסי הרוסי "ויידומוסטי", כי הישראלים ממררים את חייו. "הם לא רוצים לראות אותי כאן. אולי מישהו שילם בשביל המערכה נגדי. הם כבר לקחו את דרכוני החיצוני הכחול, ונתנו לי במקומו דרכון אדום, כמו לאדם ממדרגה נחותה... הם מכשילים את נסיונותיי לקבל אשרות-כניסה. ברגע שאני מקבל אשרה ממישהו, מייד הם רצים לשגרירות של הארץ הזו, ומספרים להם כל מיני סיפורי-אימה על אודותיי. כאשר שלטונות של מדינה כלשהי רוצים לדעת משהו עליי, הישראלים מגיבים, 'כן... הוא רוצח וסחטן'".

"מעולם לא היו לי קשרים עם המאפיה הרוסית", הוא אמר. "יש די אנשי עסקים שלא עמדו בתנאי החוזים שלהם ורימו אותנו, והם בהחלט בחיים. כאשר אני שומע האשמות, אני אומר כאן, בישראל, 'אתם אומרים שאני מן המאפיה? נו, אז תשימו אותי מאחורי הסורגים'. אבל זה לא קורה. אילו היה משהו עליי, היה קל להוכיח את זה, או לפחות להציג את זה. אני חושב שבישראל, ובאופן כללי בחו"ל, אנשים פשוט מפחדים מפני תחרות רוסית. זו הסיבה שהם מתערבים בעסקיי".

ומה יקרה אם ישראל תגרש אותו? "אני אלך לאפריקה. שם טוב וחם. יש גם ברזיל. ארץ טובה. אפשר לעשות עסקים בכל מקום... אם ישראל תגרש אותי, אני אקבל דרכון של אדם חסר מדינה מן האו"ם... איך הם יוכלו לסרב? לאן אני אוכל ללכת? להצטרף אל הפלסטינים?"