הוא היה הקול

עוד משהו על מורשת התיאטרון. בשבוע שעבר חולק פרס התיאטרון הישראלי. הטקס צולם לטלוויזיה וכתמיד עלתה ממנו הבקשה החרישית, להידמות לאוסקר או לטוני אמריקני כלשהו. חבל להשחית מילים על הלבוש הישראלי, אותו מראה גברי משלומפר בדרך לקבלת הפרס. חבל גם להשחית מילים על הפגנת השנאה של שחקנים למבקרי תיאטרון, תוך שהם מעמידים על הבמה מסכת לעגנית, תשובתם הלא-שנונה לדבר המבקר.

בין היתר, חולקו באותו ערב שני פרסים על מפעל-חיים, לשחקנים זהרירה חריפאי ומישה אשרוב. חריפאי ממלאת עדיין תפקיד מרכזי בתיאטרון הקאמרי. הקולגות הצעירים ישבו באולם, על המסך הריצו קטעים שלה. חריפאי דיברה. בתה איה, שחקנית, שרה את השיר המזהה את חריפאי עם חנוך לוין, ביג תוחעס מ"יעקבי וליידנטל".

מישה אשרוב, מה לעשות, זכה לפרס באיחור של עשר שנים. הוא ישב בכיסאו בשורה הראשונה, מוגבל בתנועה. וכשקריין ברקע הציג את תפקידיו לדור שכבר לא מכיר, התבקש משהו נוסף. לא סתם להגיד ששיחק את ג'ורג' ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", אלא ששיחק בהפקה המקורית של "מי מפחד מווירג'יניה וולף". יצר את התפקיד, כך נוהגים האמריקנים לומר. ואשרוב יצר גם את ג'ימי פורטר ב"הבט אחורה בזעם" והיה בהפקות המקוריות של "תריסר המושבעים" ו"מסע ארוך אל תוך הלילה" ועוד ועוד. וקולו נישא בשנים ההן גם באין-סוף תסכיתי רדיו. בתקופה שבה קול ופאתוס הלכו יחד, הוא הכניס סקס-אפיל לקולו של השחקן.

היה עצוב לראות אותו יושב בכיסאו, ללא היכולת לעלות ולקבל את הפרס. עדיין משהו מקולו האדיר נותר כשהזכיר את הוריו הנושאים אותו על ידיהם בעלייתם ברגל מבוכרה לארץ-ישראל. הקהל התרגש איתו. אבל אנחנו לא פה בשביל הסנטימנטליות, אנחנו פה בשביל מורשת התיאטרון. ואם יומן כרמל נשלח בשעתו לכסות את מרד הימאים בנמל חיפה ולא את "המרד על הקיין" בהבימה, ולכן אין צילומי קולנוע ממישה אשרוב השחקן, על מפיקי האירוע של שנת 2001 היה להמציא משהו. לחבר את תצלומי הארכיון הדוממים שלו עם קולו המוקלט מהצגות. להתניע את עברו, להפיח בו חיים. לא עשית את זה, לא חיברת אותו לכאן ועכשיו.