סטיבן סודרברג זכה באוסקר על בימוי "טראפיק". הוא גם היה מועמד באותה קטגוריה
על "ארין ברוקוביץ". שני סרטים בשנה אחת הם בהחלט הישג מרשים. סודרברג, גם
ללא פרסים, נעשה לאחרונה גיבור תרבות. הוא משדר אינטליגנציה, מקצוענות, רגישות.
"טראפיק" אמור להוכיח את זה. באופן אישי, אני מוצא ש"ארין ברוקוביץ" הוא סרט
טוב יותר. טראפיק, בעיניי, הוא סרט מצוין רק לכאורה. הוא רגיש אבל כאילו, הוא
חדשני, אבל על-פני השטח. בעיניי הוא קצת סתמי, פועל בטריטוריה שנחרשה כבר,
וטוב יותר, בידי מרטין סקורסזה, למשל, או טרנטינו.
סליחה. הם, כלומר הבמאים האפלים האלה, לא ממש הטיפו לנו. הם עסקו באלימות,
בקצה הסקאלה שלה. הם טיפלו בשוטרים ובגנבים, בשחיתות ובטשטוש הגבול בין שומרי
החוק למפיריו ("החבר'ה הטובים", "כלבי אשמורת").
סודרברג, הרגיש עד כאב, הוא מטיף דתי. בלי כנסייה אומנם, אבל הוא מבקש מאיתנו
להבין שסמים זה דבר נורא ואיום, שבמשחק האלים הזה בין סוחרים לקורבנותיהם ובין
אלה לרשויות החוק, אין טובים ואין רעים. השיטה איומה. כלומר, כולנו. בנוסח
הפרוטסטנטי האמריקני הידוע, כולנו חוטאים ואין מחילה, אלא בחיקה של המשפחה
הגרעינית.
האם אפשר להפריד בין הסרט לבין הבימוי שלו? האם הסיפור, כלומר תוכנו ולבו של
המוצר הקולנועי הזה, לא נבחר ועוצב בידיו של הבמאי? האם סודרברג חף מכל חטא
שחוטא הסרטו עצמו? התשובה, לפחות מבחינתנו, ברורה. לסודרברג כבמאי אחריות מלאה
למה שאנו רואים על המסך. ומה אנו רואים? אוהו, הרבה מאוד.
קודם-כול 110 תפקידים; הרבה אתרי צילום, גם בארצות-הברית וגם במקסיקו; הרבה
דיבורים והרבה צבעים. טיחואנה, שעל הגבול, מצולמת בצבע המדבר הזהוב. מהצד השני,
בסן-דייגו, הצבע כחול. כשאנחנו במקום אחר, הצבעים אחרים בהתאם. למה? ככה. סודרברג
גם צילם את הסרט, ומסתתר מאחורי שם אחר (פיטר אנדרוס) בגלל איגודי היוצרים,
ולכן עליו מוטלת האחריות גם לחזותו של הסרט. הוא משתמש הרבה במצלמה ידנית,
ומעדיף, אם אפשר, לא להוסיף תאורה מלאכותית לחללים המצולמים. לארס פון-טרייר,
שהאקדמיה התעלמה ממנו, עושה את זה הרבה יותר טוב.
גם אלטמן וקישלובסקי, ואיניאריטו, המקסיקני המבריק של "אהבה נושכת", שעוסקים
בסיפורים המצטלבים, בדמויות שחוצות אלה את חייהן של אלה - גם הם עושים את זה
טוב יותר.
הגיע הזמן לספר על מה המהומה. בשנות ה-80 הוקרנה בערוץ 4 הבריטי סדרת מתח מוצלחת
בשם "טראפיק", שעסקה בהברחת הסמים מפקיסטן לבריטניה. מפיקי הסרט הנוכחי אהבו
אותה ורכשו את הזכויות כדי להפוך אותה לסרט קולנוע אמריקני. פקיסטן פינתה את
מקומה למקסיקו, וכמובן אמריקה המערבית במקום בריטניה.
עד כאן טוב ויפה. מאחר שאין לי שמץ של מושג לגבי הסדרה המקורית, אני מניח שהסרט
נאמן לפחות לאירועים עצמם. לעומת זאת, לא נראה לי שהבריטים היו עד כדי-כך נטולי
אירוניה, וכל-כך צדקנים כמו סודרברג ושות'.
שלושת הסיפורים המצטלבים הם של שופט בית-המשפט העליון, המגולם על-ידי מייקל
דגלאס, החיוור למדי, שמקבל תפקיד ממלכתי חשוב. הנשיא ממנה אותו ל"צאר של הסמים",
כלומר לממונה על הקשר בין ארגונים שונים שנלחמים בסמים. הוא גם אחראי לקשר
עם מקסיקו. מפליא שדגלאס מתרוצץ לכל אורך הסרט, וגם הוא וגם אנחנו לא יודעים
מה בדיוק התפקיד שלו (אבל לא פלא שלבן הוא הצבע הדומיננטי של דגלאס). אה, דבר
אחד כן ידוע, בתו היחידה בת ה-16 מכורה לסמים קשים. לא ברור כל-כך למה. היא
נאה, מצטיינת בלימודים, נעדרת טראומות (יש לה גם אמא מתוקה בבית). כך שלסמים
אין משמעות חברתית, פסיכולוגית או טראומטית. הם שם ואנחנו משתמשים בהם. אמת
בריאה למדי.
עד שדגלאס מבין מה קורה עם בתו, מתנהלים עוד שני סיפורים במקביל. קתרין זיטה-ג'ונס,
בהריון מתקדם, מופתעת לגלות שבן-זוגה, איש עסקים שרמנטי ומצליח, הוא מבריח
סמים גדול מאוד. הוא נתפס ועומד לדין. העד שיפליל אותו הוא יד-ימינו. הוא,
העד, לא יישאר בחיים. וגם זה כבר הופיע באין-סוף סרטים.
המעניין מכל הסיפורים הוא המקסיקני. סוף-סוף מדברים מקסיקנית, ולא אנגלית במבטא
כבד. זה הישג מרשים, שמשתלב עם בניסיו דלטורו הנהדר, המגלם שוטר טוב, רחום
ורודף-צדק, שנקלע למאבק הדמים בין קרטלי הסמים האימתניים של מקסיקו. אז על
מה הסרט? עוד אני כותב את הדברים האלה, וכבר שכחתי את התשובה. אבל סודרברג
הוא באמת במאי מוכשר. חג שמח!
"טראפיק". במאי: סטיבן סודרברג, תסריט: סטיבן גאגן, צילום: פיטר אנדרוס (סודרברג
בעצמו), מוסיקה: קליף מרטינז. עם: מייקל דגלאס, בניסיו דל-טורו, קתרין זיטה-ג'ונס
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
