הסימטריה של השנאה

בן לילה התהפכה העליצות המרושעת של הרב עובדיה ("טילים על הכיף כיפאק") לפניקה היסטרית ונושאי כליו רצו לראש השב"כ אבי דיכטר לבקש הגנה. זו תופעה מוכרת אצל בריוני צעצוע מהשכונה. הם יודעים לפתוח פה, לגדף ולקלל, אבל כשמישהו, איזה מיליונר מטורלל ירדני במקרה זה, מתייצב מולם, הם מתקפלים ומייללים: לא אמרתי, לא התכוונתי, לא הבינו אותי, התכוונתי לערבים הרעים ולא לטובים וכן הלאה. הנאום המקורי של עובדיה רווי שטנה לערבים באשר הם. בדברי ההבהרה שצורפו כמה ימים אח"כ נוספו האבחנות "המתקנות" וגם זה אחרי שנבהל כדבעי.

האמת שדי נמאס להתעסק עם זה. נמאס, אבל חשוב. הרב עובדיה הוא נייר לקמוס שחושף ומציף הרבה אינפורמציה על עצמנו: כמה שהפוליטיקאים פוחדים ממנו, כמה רבים בחברה שלנו חושבים כמוהו. הוא גם הישראלי היחידי שמצוי באמת מעל ומעבר לחוק. על דברים פחותים משלו הורשע המנוח בנימין זאב כהנא בבית המשפט. בפסק הדין קבע השופט תיאודור אור שדברי כהנא מפוררים את "הלכידות החברתית" ומסכנים את התפרים העדינים שמחברים בין חלקי החברה הישראלית. לרב עובדיה, כבר הוכח, רשיון חופשי לפגוע ב"לכידות החברתית", להפיץ ארס, שנאה והסתה נגד יהודים וערבים כאחד.

השופט אור, מי שקבע את הפגיעה ב"לכידות החברתית" כמגבשת את עבירת ההמרדה בחוק העונשין, עומד בראש ועדת החקירה שבודקת את הנסיבות בהן נורו למוות 13 ערבים בהפגנות אוקטובר. מנדט הוועדה הוא לבדוק גם את ההסתה שקדמה להפגנות אלה. לא סתם מתנגדת המנהיגות הערבית לבדיקה זו. בדיקה זו יכולה להשליך על טיב ההפגנות ומהותן: מחאה אזרחית לגיטימית או הרמת יד על המדינה. הפגנה או מרד. מי שניסח לוועדה את המנדט הזה ביקש מן הסתם לאזן ולהתאים התנהגות המשטרה לאיומים מסוג חדש שחורג מגדר הפגנה רגילה.

בדיקת ההסתה תיעשה בין היתר בבחינת נאומים, מאמרים וטכסטים של המנהיגות הערבית-ישראלית, הפוליטית והדתית, שהופנו בשפה הערבית לאוכלוסייה הערבית כאן. טכסטים אלה מגלים ומגלמים שטנה אין קץ לישראל וליהודים. הביטויים, במקרים רבים, דומים לאלה של הרב עובדיה. בדיקה סגנונית ומילולית תגלה זהות מעניינת: השימוש התדיר בבעלי חיים "טמאים" לאיפיון הצד השני. "נחשים" ו"צפעונים" כינה עובדיה את הערבים בנאומו הקודם. "קופים" ו"עכבישים" הם חלק מהתארים והדימויים שמדביקים לנו הערבים בנאומיהם.

ההקבלה הזו לא מפתיעה. הרב עובדיה הוא לא הרב מלכיאור שהגיע לכאן מדנמרק. הסביבה התרבותית בה צמח היא הערבית ורק טבעי שהוא מאמץ לנאומיו מרכיבים סגנוניים ערביים. הרב הראשי לשעבר ופטרון המפד"ל, אברהם שפירא, מחבב ערבים עוד פחות מהרב עובדיה, אבל לא תשמעו ממנו אף פעם "נחשים" ו"צפעונים".

יכולתה של ישראל לשרוד ואף לשגשג במרחב הערבי-מוסלמי טמון ביכולתה לעצב ולגדר כאן בועה מערבית שמאפייניה העיקריים הם חילוניות, חינוך, כלכלה וטכנולוגיה. הרב עובדיה ומפלגתו עשויים לסכן את המדינה בחתירתם לביטול יתרונות קיומיים אלה. לא מדובר כאן רק בעבירות פליליות של הסתה והמרדה, לא מדובר רק בקלון המוסרי ובנזק המדיני שגורמים התבטאויות אלה ואחרות. מדובר בהרבה יותר מזה.

וצודק ח"כ אופיר פינס. אם כבר מציע כבוד הרב לשגר טילים על הערבים, למה שלא יוכשרו לכך תלמידי הישיבות. אם מדובר במצווה, למה למנוע אותה מהם?

הנשיא ברק עושה בית ספר בשש שנות נשיאותו עד כה בבית המשפט העליון הספיק אהרן ברק להכיר חמישה שרי משפטים: דוד ליבאי, יעקב נאמן, צחי הנגבי, יוסי ביילין וכעת מאיר שטרית. לכל אחד יש רעיונות מהפכניים לטלטל את המערכת המשפטית. מלבד צחי הנגבי, שרעיונותיו תאמו פחות או יותר את אלה של ברק, ביקשו ומבקשים האחרים להטביע חותם ייחודי משל עצמם. בדרך-כלל נשארים רעיונות אלה ככותרות בעיתונים.

נאמן, למשל, ביקש להיאבק בעומס בבתי המשפט, אך מסעו נגדע כשהפך לחלק מהעומס הזה בעצמו. ביילין, למשל, החליט להיאבק בוועדת אור. שטרית עדיין לא שטח סדר יום מגובש. בסוף השבוע שעבר נתן ביטוי לשני רעיונות. יואב יצחק דיווח ב"גלובס" על כוונה לפצל בין תפקידי היועץ המשפטי לממשלה לראש התביעה הכללית. טובה צימוקי ב"ידיעות" הוסיפה רעיון לא חדש עליו דיבר השר: "פתיחת שערי בית המשפט העליון למינויים ממגזרים רחבים יותר". ברקע: התלונות על המבנה ההומוגני של בית המשפט. על הפרק: מינוי מחליף לשופט יצחק זמיר שפרש היום.

לברק יכולת מוכחת לטרפד מינויים שלטעמו אינם ראויים או מסכנים את בית המשפט. הנה כמה דוגמאות. כשפרשו השופטים צבי טל וגבריאל בך מהעליון, דרשו הדתיים למנות שני שופטים דתיים במקומם. ואכן, במקום טל, נבחר לכסא הדתי השופט יצחק אנגלרד. ואולם, מינוי קבע במקום בך הוקפא, ותחתיו מונה בפועל השופט הדתי יוסף גולדברג מבית המשפט המחוזי בת"א. הדתיים ספרו עוד כיפה ונרגעו. גולדברג, לאחר שנת כהונה, הוחזר למחוזי ופוצה שם כסגן נשיא לעניינים מינהליים.

שיטה זו של מינוי זמני של שופט מחוזי לתקופה מוגבלת נוצלה גם כדי להרגיע את התובעים הנמרצים למנות שופט ערבי לעליון. אתם רוצים ערבי, בסדר גמור, אמר ברק והביא את השופט עבד אל-רחמן זועבי. לזועבי לקח פחות משנה לחזור לנצרת וברק השיג את שלו. רוב הפוליטיקאים ממילא לא מבדילים בין מינוי בפועל למינוי קבע וגם סדר היום שלהם מתחלף. הדחף למינויים סקטוריאליים נדחה בינתיים.

ביילין התגלה כאגוז קשה יותר ועליו צריך היה להפעיל טכניקות מתוחכמות יותר. ביילין דרש למלא את הכסא שהותיר בך במינוי חיצוני, כשהכוונה הייתה לא מישהו מ'חברינו'. ברק "הלך לקראתו" והציע עסקה: עכשיו ימונה השופט אליעזר ריבלין, ובמקום זמיר (שפורש באפריל) ימונה מועמד חיצוני. מה שלא עושה השכל, יעשה הזמן. ביילין הסכים, אבל העלה את המחיר: יחד עם עו"ד יורי גיא-רון, נציג הלשכה, העלה את מועמדותו של פרופ' מרדכי קרמניצר. ברק המשיך להמר על הזמן והודיע לביילין שמועמדות זו אינה מקובלת על החברים בעליון. בסדר, אמר ביילין, תציעו מועמד חיצוני משלכם. בעליון, משום מה, לא נוצרה הסכמה סביב מועמד כלשהו וברק לא חזר לביילין עם הצעה. בינתיים הזמן אכן עשה את שלו. ממשלת ברק (אהוד) נפלה, ביילין הלך, וברק נותר עם המועמדת המובילה נכון לעכשיו, איילה פרוקצ'יה. מותר להניח שבממשלת שרון לא יוסיפו להתעקש על קרמניצר. לא על כל מהלכי הממשלה הקודמת יש להחיל את עקרון הרציפות וההמשכיות. ועכשיו בא כנס בר-אילן והציף מחדש את הטענות להומוגניות בית המשפט העליון. שטרית התרשם ומתחיל לדבר על פתיחת השערים ל"מינויים ממגזרים רחבים יותר". נחיה ונראה.

האופציות עברו לידי המעבידים הספר "אופציות לעובדים" מאת עו"ד שמעון לביא, שיוצא לאור בימים אלה (בהוצאת לשכת עורכי הדין, 306 עמ') היה לבטח פופולרי ורב מכר בהרבה אילו יצא לפני שנה. אז, השוק נשלט ע"י העובדים. הקלפים היו בידיהם, למעסיקים היה תמריץ לפתותם והתחרות על שירותיהם הגבירה מצד אחד את ניידותם ומצד שני את הדמיון ביצירת תגמוליהם. היום, נעבאך, לא רק שמקצצים לעובדים. הם אפילו מנשקים את היד המקצצת בתודה על כך שלא פיטרה אותם. אפשר לומר שהספר "אופציות לעובדים" יצא בזמן שהאופציות עברו לידי המעבידים.

הענקת אופציות לעובדים היא אחת משיטות התיגמול הפופולריות. אגב, לא רק בתחום ההיי-טק. הרשת הקמעונאית הגדולה בארה"ב וולמרט הפכה כמה זבנים למיליונרים באמצעות האופציות שחילקה להם לפני כעשרים שנה.

"כתב אופציה" הוא נייר ערך המונפק על-ידי החברה והנותן לבעליו את האופציה להמירו במספר נתון של מניות רגילות של חברה, תוך תשלום סכום קבוע מראש הנקרא מחיר מימוש. כשעובד מקבל אופציה מותר למעביד להוסיף מגבלות ותנאים הנוגעים לסחירות, עבירות, מועד ההמרה, מועד המימוש וכיו"ב. תנאים אלה נועדו בד"כ לאזוק את העובד ב"אזיקי זהב", כלומר לכבול אותו לחברה כך שלא כדאי יהיה לו לעזוב עד שהחברה תונפק, או שערך המניה יעלה או עד שהחברה תימכר למשקיע אסטרטגי אחר.

הספר סוקר את ההלכות המשפטיות הנוגעות להקצאת אופציות ומניות לעובד (בד"כ עובדים בכירים מקבלים מניות ודרגי הביניים אופציות). עו"ד לביא כתב אותו מנקודת מבט העובד והבהרת חובותיו וזכויותיו. בישראל אין חקיקה מיוחדת שמסדירה את הנושא ובתי המשפט נדרשים להשלים את החסר. כך למשל בפס"ד 'דר' המפורסם בו קבע בית המשפט המחוזי בת"א, כי גם באופציות סחירות, בדומה לאופציות שאינן סחירות, יהיה עיתוי אירוע המס רק בעת המימוש. רשויות מס הכנסה ערערו על פסק דין זה, שכן, לשיטתן, מתקיימים שני אירועי מס, הן במועד ההענקה והן במועד המימוש.

ובעוד עניין שותק הדין. כותב לביא: "התמוטטות חברות היי-טק, שהקצו אופציות לעובדיהן משאירה אותם, ללא תמורה נאותה למרות שהשקיעו בחברה יכולת בינה מרשימה ביותר נוסף לשעות עבודה אין ספור, הכל במיטב שנות בגרותם וצעירותם. אין הדין הישראלי נותן מענה לסוגיה זו. בספר הצענו פתרון במתכונת פתרון לגבי תאגיד שהתפרק." נשיא בית הדין הארצי לעבודה, סטיב אדלר, כתב הקדמה לספר ובה הוא מסתייג מאימוץ וחיקוי המצב המשפטי בארה"ב: "שכן יסודות משפט העבודה הישראלי שונים בתכלית מאלה של המשפט האמריקני". אגב, הרבה בזכות אדלר, יש לציין. בספר עשרות עמודי נספחים ומפתחות שמפנים לחקיקה ולפסיקה הרלבנטיים. למרות שהספר נועד לעובדים, נראה לי שדווקא המעבידים ופרקליטיהם ימהרו לרכוש ולשנן אותו.