ורד יריחו נובלת

"תשעה חדרים ברמה של חמישה כוכבים, מסעדה יפהפייה מעץ, מצפה, שירותים ציבוריים למי שבא רק לקפה ועוגה. הכל מוקפד ומאובזר ועשוי באהבה, עד לרקמה המעטרת את המגבות", היא מספרת. ימים ספורים פעלו הצימרים החדשים, פנינת ורד יריחו שמם, לפני שפרצה האש והעסק קרס ברעש גדול.

רונית עבאדי לא לבד. עוד ארבע משפחות הקימו צימרים בוורד יריחו: משפחת ריכטר, משפחת אורון, משפחת זוהר ומשפחת אורן - כולן אינן מתפרנסות, או מתפרנסות בדוחק. כשפרחו תקוות השלום, ושגשג הקזינו ביריחו, ראו חלק מהמשפחות האלה ברכה בעמלן. משרד התיירות עודד אותן להיכנס לעסק, והן ויתרו ברובן על עסקי החקלאות הקשים והקימו עסק חדש.

ההשקעות היו בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים עד כמיליון וחצי שקל. חלקים נכבדים מהכספים האלה היו חסכונות חייהם של המשפחות, וכל השאר הגיע מהלוואות שנתנו הבנקים. תיירות נחשבה אז לעסק מצוין. רונית ורענן עבאדי בנו לאט ובתשומת לב, שכן כפי שמעידה רונית, "אנחנו אנשים מחושבים, לא הרפתקנים ולא מהמרים".

הם לא זכו אפילו לפריחה קצרה. העסק נבל מיד.

"קרוב לחודשיים חיינו תחת ירי מסיבי. הצבא הקים עמדה בחצר שלנו, וממנה נורתה אש כבדה, פגזים של ממש, ושלושים או ארבעים חיילים הסתובבו לי בחצר. היו לנו כבר הזמנות, אבל אנשים כמובן ביטלו, ואנחנו החזרנו את המקדמות שנשלחו. לא נראה לנו נכון להעניש אותם בגלל האינתיפאדה החדשה".

אותה נדיבות שהפגינה רונית כלפי האורחים שלא הגיעו - לא הופגנה כלפיה. למרות שהקימה את העסק בעידוד המדינה ובמסגרת חממה תיירותית, איש לא סייע לה לעבור את המשבר. "מדינת ישראל עוד לא מעכלת את העובדה שחייבים לפצות את המשפחות האלה", אומר יו"ר המועצה האיזורית מגילות, מרדכי (מוצי) דהמן, המסייע למשפחות במאבקן. "כולם מאוד מבינים מה עובר עליהם, שר האוצר לשעבר, אברהם שוחט, קיבל אותנו לפגישה ואמר, שכמו שמפצים מי שנופלת לו קטיושה על העסק - כך צריך לפצות את המשפחות.

"בינתיים שום דבר לא זז. נפגשנו עם אוהד מראני ממשרד האוצר, שאמר שחייבים לעזור למשפחות. מסתבר, שמכאן ועד קבלת עזרה ממשית, הדרך עוד ארוכה. המדינה מפחדת לסייע למשפחות וליצור בכך תקדים, משום שהן לא מתאימות בדיוק לקריטריונים של מס רכוש לפיצוי, אז אומרים לנו שבשביל לתת פיצוי עקיף צריך לחוקק חוק. היו פה שלמה בן-עמי, אמנון ליפקין-שחק ואפרים סנה, כשהיה סגן שר הביטחון, ועדיין אין פתרון. אני מקווה שהמשפחות ישרדו עד הרגע בו יגיע הפיצוי, והוא יגיע.

אני רק מקווה שאף אחד לא יעבור את הגבול וישתגע".

בשקט בשקט מסייעת הקהילה לחברים שנפלו. משפחה ושכנים ממלאים את המקרר, מסייעים בתשלום החובות, אבל הפתרון הזה לא יוכל להימשך לאורך זמן. "כמה זמן אנחנו יכולים עוד לחכות?", שואל גרשון ריכטר בכאב, "היו לי מטעי תמרים, והערבים שרפו לי אותם עד היסוד, עשרות דונמים - וגם על זה אין פיצוי. למזלי אשתי עובדת, אבל אנחנו חיים בקושי".

רונית עבאדי מספרת, שבצימרים שלה הושקעו כל חסכונות חייה. "אין לנו שום אלטרנטיבה. הכל בפנים, אנחנו אנשי עבודה, חקלאים שחסכו לאט לאט, ואין לנו ברירה אלא להמשיך לתחזק את העסק. אם יבואו אנשים - אני חייבת לשרת אותם, אז לקראת פסח קנינו אוכל, סידרנו והכנו את החדרים - ואנשים לא באו. היו אורחים באלמוג ובקלי"ה, אבל לכאן כמעט לא הגיעו. שילמנו על הפרסום הכי קטן בעיתונים הכי שוליים אלפי שקלים, הלכנו לים ולשכונות ופיזרנו פלאיירים. אין לנו כסף לשלם לדיוור ישיר. אף אחד לא בא".

"נקודת הפיצוץ של האנשים מאוד קרובה", מזהיר דהמן. מנכ"ל משרד התיירות, איתי אייגס, המסייע למשפחות במאבקן המתסכל בבירוקרטיה, אומר כי "עם חקיקה או בלי חקיקה, צריך למצוא דרך לעזור להם. מדינת ישראל לא יכולה שלא לטפל בהם, שכן המצב שהם נקלעו אליו נובע ישירות מהמצב המדיני-ביטחוני".

"אנחנו מלאי הערכה וסימפטיה למבקרים המכובדים, השרים וחברי הכנסת, אבל אנחנו קטנים למול הבירוקרטיה הזו, אזרחים פשוטים שנאבקים רק כדי לשרוד", מסכמת רונית עבאדי. אף אחד לא מזכיר את העובדת הסוציאלית שביקרה את המשפחות ודיווחה כי יש חשש ל"מעשים קיצוניים וחמורים", אבל כולם אומרים שזה הגיוני, ושככה זה כשאנשים מיואשים מגיעים לפת לחם. אף אחד לא יהיה מופתע כבר משום מעשה קיצוני וחמור בוורד יריחו.

משרד האוצר סירב להגיב לשאלות "גלובס", ואילו את תגובת מס רכוש לא ניתן היה להשיג.