מתברר, שהוא אויב של עצמו

מלחמת העולם השנייה, קרב סטלינגרד, שבו צרו הגרמנים על העיר, עומד במרכז העלילה. חללים רבים הותיר הקרב הזה, אך סטלינגרד לא נפלה. הסובייטים והגרמנים מעמידים כאן זה מול זה, שני צלפים מצטיינים, שהופכים את הקרב גם לסיפור אישי. ויש גם, איך לא, סיפור אהבה. יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") סבור, שהסרט הזה סובל מ"תסריט לא מגובש (...), דמויות לא מפותחות (...) ודיאלוגים פשטניים". חלקו הראשון "עמוס בפרטים" ולכן "טרחני ומייגע", חלקו השני "דומה למערבון ספגטי בנוסח 'דו-קרב הצלפים' של סרג'יו ליאונה".

כל מה שמתחיל "בקול תרועה גדולה, מסתיים בקול דממה דקה" והדיאלוגים נשמעים בו "מגוחכים לא פחות מהשחקנים המבצעים אותם". סתיו מעניק שני כוכבים, שנראים קצת גדולים על הסרט, נוכח דעתו המפורטת.

עירית שמגר ("מעריב") מציינת, ששמו של ארנו זכור לטוב מסרטו "שם הורד", אבל "עיון ברשימת סרטיו האחרים מראה ש'שם הורד' היה היוצא מן הכלל לצד סרטים כבדים ומשמימים... סרטו החדש, 'אויב בשער', שייך לצערנו לרשימה זו".

מדובר ב"סרט ארוך, שמצליח להיות בלתי מעניין לכל אורכו, ואף דקה מתוך 131 דקותיו אינה מבוימת כראוי". העלילה פאתטית, ואפילו אד האריס, "היחיד שמנסה לצאת בכבוד מהסרט, כושל מול התסריט המביש וחסר ההשראה". גם שני הכוכבים של שמגר נראים כהגזמה.

דבורית שרגל ("רייטינג") טוענת, שההשקעה האדירה שיש כאן בשחזור הקרבות ואימי המלחמה "מרשימה ברמת ההפקה, שמאלצת את הצופה לעבור לפחות חצי שעה בקרבות ויריות. ועם כל הכבוד, זה ממש משעמם". מאוחר יותר, הסרט "הארוך מדי", מתמקד בגיבוריו, אך המניעים הפסיכולוגיים שהוא מעניק לאירועים "בנאליים" למדי.

"אויב בשער" כושל משום שיוצריו "התאהבו בהפקת ענק יקרה, ולכן הלעיטו בה את הצופים, עד שאי אפשר יותר לשאת את הירי מכאן ומשם, ובחזרה. לו היו מתמקדים יותר בפיתוח הדמויות והעימותים ביניהן, במקום לספר על זה, ייתכן ש'אויב בשער' היה יכול לשקול יותר". שני כוכבים, כמה מפתיע.

בקיצור: הסכמה מקיר לקיר, שהסרט ארוך מדי, לא מעניין, בנאלי, פאתטי, טרחני ומייגע.