איטי יותר, חלש יותר, נמוך יותר

תחנה ראשונה - השידור הראשון שידור הספורט הראשון בטלוויזיה הישראלית היה הדרבי התל אביבי הגדול של שנת 68', משחק הכדורסל בין מכבי תל אביב מול הפועל תל אביב, שהתקיים דווקא בבלומפילד. אגודת הפועל תל אביב, שאירחה את המשחק, רצתה לעשות קופה, ולכן החליטה להתקין פרקט עץ על מגרש הדשא של בלומפילד לרווחת הצופים. הטלוויזיה הישראלית, ששידרה אז שידורים נסיוניים, החליטה באקט שכמו עיצב באחת את מדיניותה כלפי שידורי הספורט בעתיד להקליט את המשחק כולו, אך לשדר רק את המחצית השנייה. מכיוון שהתגובות היו חיוביות הוחלט למחרת לשדר את המשחק כולו.

גדעון הוד שידר את המשחק ההיסטורי. הוד: "משה חובב ז"ל ניהל אז את הטלוויזיה וביקש ממני לשדר את המשחק. אמרתי, אהלן וסהלן, למה לא. השידור, עד כמה שאני זוכר, היה מוצלח".

תחנה שנייה - האולימפיאדה הראשונה באוגוסט של אותה שנה, כשהטלוויזיה עדיין לא החלה את שידוריה הסדירים, התקיימו המשחקים האולימפיים במקסיקו. רשות השידור שידרה שבע דקות מוקלטות מהאולימפיאדה הזו, שהתקבלו כמו "משהו שנשלח מהחלל", לדברי אלכס גלעדי, שהיה אז עדיין בגדר צופה ספורט בלבד. "אף אחד בכלל לא ידע להסביר מה רואים שם".

משה לרר, מראשוני אנשי הספורט בטלוויזיה, זוכר גם את הסיבה לבלבול: "בכלל לא היה אולפן, שמנו סדינים שחורים על החלונות, כדי שהאור לא יבצבץ פנימה, והיינו צריכים לנחש את מי אנחנו רואים. איכות השידור היתה גרועה ורוב האתלטים היו שחורים, אז לך תנחש מי היה השחור שניצח. לקחנו את העיתון ליד וניסינו לזהות, עסקנו בניחושים רוב הזמן".

תחנה שלישית - "מבט ספורט"

מחלקת הספורט כיחידה עצמאית בטלוויזיה הישראלית באה לעולם בסתיו 68' בהכנה לקראת תחילת השידורים הסדירים של רשות השידור. דן שילון, שהיה מעורכי ומגישי "מבט לחדשות", החליט להקים את המחלקה החדשה, ולשם כך אסף אליו אנשים מעיתונות הספורט של התקופה כמו דב עצמון, עורך מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", ולרר. מעט אחר כך הצטרף גם גלעדי לצוות. פינת הספורט שודרה במהדורת מבט פעם-פעמיים בשבוע, וכדברי גלעדי: "מיד הוכח שזה החומר הראוי למפלצת הטלוויזיונית של רשות השידור".

בעקבות התגובות החיוביות ברחוב לשידורים החליט שילון לנסות ולהעלות תוכנית ספורט שתסקור את הליגה הישראלית בכדורגל. גלעדי, שלקח על עצמו את ניהול המחלקה במשך רוב שנות השבעים, משחזר: "וכך ב-69' הוא זימן מספר גדול של עיתונאי ספורט שהוא חשב שאולי יש להם קול רדיופוני לסדנת עבודה. ושם הראו לנו איך נראית מצלמה, ואיך מפעילים אותה, ומה מצפים מאיתנו".

התוכנית החדשה נקראה "מבט ספורט", והסמליל שלה נראה כמעין מעיכה אליפטית של סמליל "מבט לחדשות" המפורסם. תחילה נקבע שהתוכנית תשודר בימי ראשון, וזאת כיוון שמתוך שלושת ימי השידור של הטלוויזיה (ראשון, שלישי וחמישי) היה זה היום הקרוב יותר למועד המשחקים. רק מאוחר יותר, כשהטלוויזיה עברה לשדר גם בימי שבת, תפסה התוכנית את מקומה הטבעי במוצאי שבת. יואש אלרואי, אז כתב ועורך במחלקה ומתחילת שנות השמונים ועד היום העומד בראשה, מקפיד להבחין בטעות לשונית שנעלמה מעיני רבים: "הם לקחו את השם מ'מבט', אבל הרי אין כזה דבר 'מבט ספורט', יש מבט לספורט, אבל הם עשו מין קיצור כזה".

תחנה רביעית - ג'ינגל הספורט הראשון אלרואי ממשיך: "אני גם נזכר שאת המוזיקה ל'מבט ספורט' המקורית בחר יגאל שילון, וזה היה מתוך תקליט של ג'יימס לאסט, מוזיקאי גרמני - טן טה-טה-טה-טן טן, טן טין טה טה-טם טם... והמוזיקה הזאת היתה מוזיקה מאוד קליטה ומאוד פופולרית עד כדי כך שלכל ילד שצפה בתוכנית לא היתה בעיה למחרת לשרוק אותה, ומוזיקה פופולרית זה חוק ברזל בשידורי טלוויזיה".

תחנה חמישית - פתיח האנימציה הראשון ברבות השנים נוסף לתוכנית גם אות פתיחה חדשני. היתה זו פתיחת האנימציה הראשונה בטלוויזיה, והכין אותה הגרפיקאי יוחנן לקיצביץ'. בסטנדרטים של היום אפשר לומר כי מדובר באנימציה ממוחשבת. דמויות של ספורטאים עשויות קוביות-קוביות הופיעו על המסך והתמזגו זו לתוך זו. מתאגרפים הופכים לכדורסלנים, לכדורגלנים, לקופצים למרחק, ובחזרה לכותרת "מבט ספורט". מאוחר יותר, כשחדר הצבע לשידורי הטלוויזיה, אפשר היה להבחין ב-16 צבעים שונים, המתחלפים על רקע האות, על פי מיטב המסורת של מחשבי הקומודור שטרם הומצאו.

הכדורגל הישראלי היווה את ההצדקה לשדר את "מבט ספורט" דווקא בשבת, וביחד איתו התבססה התוכנית גם על כתבות אקטואליה של הספורט המקומי בארץ, ועל כדורגל מאנגליה.

בספרו "בשידור חי" (הוצאת "ידיעות אחרונות" 98', עמ' 346) כותב דן שילון כי "'מבט ספורט' הראשון כלל אוסף קטעים מצולמים באמצעות מצלמות פילם פרימיטיביות, מלווים בקטעי קישור שערכתי והגשתי באולפן. עדיין לא חלמנו על שידורים ישירים".

ואכן צילומי המשחקים במגרשי הכדורגל תפקדו כמבחן נאה לצוות משימה בלתי אפשרית של מחלקת הספורט.

גלעדי: "הצלמים של היום לא יודעים לא את יוסף ולא את יעקב אביו. למגרשים אז היו נשלחים כתב, צלם, מקליט, ואם הצלם היה חכם הוא היה מביא איתו גם עוזר צלם. כי הקסטות של הפילם היו באורך של 400 פיט כל אחת, שזה כעשר דקות צילום. היינו מקבלים רק 800 פיט למשחק, 20 דקות בסך הכל. אבל בליגה הישראלית זה פחות או יותר בסדר, כי 60-50 דקות הכדור הרי לא זז. אבל בכל זאת זה היה קונץ גדול, כי צריך היה להחליף קסטה כשהסרט נגמר, ובהחלפה צריך היה להכניס את הסרט לכל החורים והחריצים. על פי הכלל של מרפי, כל דבר שעלול להשתבש ישתבש ויביא לתוצאה הגרועה ביותר, ובאמת השערים היו צריכים ליפול ברגעי החלפת הקסטות. התפתחה מיומנות החלפת קסטות, שהמצטיין בה היה צלם פרילנסר אחד בשם פטר סלע, שלא החמיץ גול בחייו. עכשיו, אל תשכח שהיתה גם בעיה גדולה מאוד של זמן. את החומר אפשר היה לפתח רק בירושלים, ובקיץ, כשהמשחקים היו מתחילים מאוחר, ונאמר היה משחק בחיפה, היינו שולחים מונית במחצית עם סרט אחד ומונית נוספת בסוף המשחק, וכיוון שעוד לא היה הכביש המהיר אז המונית מחיפה לירושלים נסעה דרך רמלה, ככה שלקח שעתיים להגיע ועוד 40 דקות לפתח ועוד חצי שעה-שעה לערוך. והשידור מחיפה היה נכנס אחרון בתוכנית. זה היה תהליך של ללמוד להתגלח עם הרבה מאוד חתכים, אבל עברנו את התהליך הזה מהפילם ועד הווידאו".

תחנה שישית - השידור החי הראשון האירוע ששינה את אופי השידורים בארץ ונחשב פריצת הדרך הגדולה של מחלקת הספורט אירע בנובמבר שנת שבעים: השידור החי הראשון של מכבי תל אביב בגביע אירופה, נגד סטנדרד ליאז' הבלגית. המשחק התקיים בהיכל הספורט בנעמן, על יד עכו, וזאת כיוון שאצטדיון יד אליהו עוד לא היה מקורה.

גלעדי: "הניידת הגדולה של רשות השידור עמדה כל הזמן בגראז', עד שיום אחד דן שילון שאל למה בעצם לא מוציאים את הניידת לשטח, אמרו לו הנהגים שאסור, הם בכלל לא הבינו שבשביל זה יש ניידת. ראש הנהגים היה יונה יונה, ועל הספידומטר של הניידת היה רק 1,500 קילומטר. אבל שילון החליט לשדר את מכבי תל אביב, כי ברודי חזר בדיוק מהצבא האמריקאי למשחק הראשון שלו במכבי. באנו שלושה ימים קודם לנעמן, כדי לבדוק ולחבר את כל תחנות הממסר, וחצי שעה לפני תחילת המשחק עדיין לא הגיע המיקרוגל לשידור, כי איזה עץ על הכרמל הסתיר. רק בדקות האחרונות השידור הגיע. ניצחנו ב-14 הפרש, וזה שינה את פני התפיסה השידורית בארץ".

אחרי המשחק הזה, כשהוברר כי הניידת אכן מסוגלת לזוז ממקומה ולשדר מהשטח, החלו לשלוח אותה למשחק המרכזי בכדורגל מדי שבת. דב עצמון מספר ש"אמנם הניידת יצאה מירושלים, אבל היה זה פרויקט רציני להגיע איתה למגרשים, בגלל שהיא היתה קצת יותר מדי גבוהה לכבישים של הארץ. תמיד היה איזה גשר אחד או שניים שהיא לא עברה מתחתם, ולכן היה צורך בכל מיני אישורים וליווי משטרתי מיוחד לכל יציאה שלה".

תחנה שביעית - המסעדה הרומנית בדרך כלל הניידת שידרה מהמגרש בבלומפילד, כיוון ששם היו שני משחקים בכל מחזור, ולדברי גלעדי, "גם הטכנאים היו מבסוטים ללכת ליום כזה של עבודה, כי נתנו להם לאכול במאצ'י, המסעדה הרומנית שם על יד. היום זה כבר בטח לא מופיע בתנאי השירות של עובדי רשות השידור".

תחנה שמינית - יורם ארבל בתחילת שנות השבעים, אם כן, כלל מבט ספורט סיקור של כשלושה-ארבעה משחקים בשבוע, חלקם בפילם חלקם בווידאו, ועוד קטעי ספורט מהארץ וכדורגל מהליגה האנגלית. שילון היה המנחה הראשון, ואחריו הנחה את התוכנית גלעדי. יורם ארבל, שהצטרף למחלקה בשנת 72', הגיש את מהדורת "מבט ספורט" לאחר פרישתו של גלעדי ושידר גם משחקי כדורגל מהליגה.

לטענתו, מלבד השידורים הראשונים של תחילת שנות השבעים, כשהשדרים עוד הקפידו על הרי"ש והעי"ן, נשמעים שידורים מתקופת הפריחה של מכבי נתניה דומים למדי לשידורים של ימינו.

התנאים לשידור, לעומת זאת, דווקא כן השתנו. ארבל: "אני זוכר שהיינו משדרים מעמדת שידור עשויה פח בקטמונים. אני זוכר גם הרבה ימים במרפסת של בית מגורים של ימק"א. היינו שוכרים את הסלון של משפחה שהמרפסת שלה השקיפה לקו האמצע של המגרש בימק"א. הניידת היתה עומדת למטה בכביש ואנחנו היינו משדרים מהסלון, ובעלת הבית היתה עושה לנו קפה ותה".

תחנה תשיעית - ניסים קיוויתי נכנס לעניינים בין השדרים הבולטים לאורך השנים במחלקה אפשר למצוא גם את רפי גינת, יאיר שטרן וניסים קיוויתי. הנה דוגמה אופיינית לסגנונו הייחודי של קיוויתי, עם פתיחת סיקורו את המשחק הדרמטי שהעניק בשנת 84' את האליפות הראשונה לקבוצת מכבי חיפה: "הר הכרמל היפהפה משקיף כתמיד כמו סבא אוהב וסלחני על פני המפרץ, אבל האצטדיון העירוני, כאן למרגלותיו בקרית אליעזר, הוא למעשה לוע - מכתש של הר אחר, הר געש של רגשות ותקוות, העומד עכשיו לפני התפוצצות אדירה... מה שאתם רואים עכשיו זו רק הלבה המבעבעת." אלרואי: "לא הצלחנו מעולם לצלם את כל המשחקים בשבת, זה דבר מדהים היום כשאני חושב על זה. מעולם לא קרה כזה דבר ש'מבט ספורט' צילם את כל המשחקים, למרות שזכויות השידור היו בלעדיות, בידי רשות השידור. בתקופה שעוד השתמשנו בפילם כמובן שלא אחת קרה שהצלם חזר בלי כל הסחורה. אם במשחק הובקעו שמונה שערים, הוא חזר עם ארבעה שערים, וזה מה שיש. חלק מהשערים שנתפסו על ידי עדשת המצלמה נתפסו באיחור עצום, רק בעיטה ושער, ללא התפתחות העלילה, והיינו צריכים מה שנקרא במרכאות לרמות. זה היה צריך לעבור עריכה קולנועית בשביל לנסות וליצור רצף טבעי למשלם האגרה או לצופה בבית. ההצלחה של התוכנית נבעה מהמוטיבציה האדירה של האנשים שעבדו כאן לעומת היכולת הטכנולוגית שלהם, הם כמו נלחמו עם מקלות ואבנים נגד צבא אחר שהיה עם שריון, מטוסים ותותחים."

תחנה עשירית - לראשונה זוג מנחים באולפן בשנת 80' הצטרפה להגשת המהדורה אורלי יניב, ובכך נפתח עידן חדש בטלוויזיה הישראלית. לא עוד מנחה יחיד, אלא זוג מנחים, שהמשיכו בהגשה משותפת עד שנת 87'. בשנת 83' הצטרף גם אורי לוי המשופם למגישי מחלקת הספורט. שנה אחר כך החליט אלרואי להעביר את "מבט ספורט", תוכנית הדגל של המחלקה, ליום חמישי ולשדר במקומה את "משחק השבת".

אורי פורת, המנכ"ל החדש של רשות השידור, סיפק לאלרואי את האמצעים הטכניים לצלם יותר משחקי כדורגל בו זמנית ועל ידי כך להפיק תוכנית של שעה שתעסוק אך ורק בכדורגל של הליגה הישראלית. המעבר ליום חמישי ונטילת שידורי הליגה לא החמיאו ל"מבט ספורט". התוכנית דעכה לאיטה עם שידורי שאריות הפסיפס של הספורט המקומי. למרות זאת התוכנית האלף שודרה בקיץ 89', והתוכנית האחרונה שודרה רק ב-2 בספטמבר 93', אז אות הפתיחה היה כבר שירת ברבור היתולית של דידי הררי ולהקת פנצ'ר בעיבוד למנגינה המפורסמת.

תחנה 11 - דן שילון מכה בגונג היתה זו התוכנית הוותיקה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית מלבד "מבט לחדשות". חזרה לתחילת הדרך מגלה עוד כמה תוכניות ספורט ששובצו אי אז בלוח המשדרים. התוכנית המקורית של ימי חמישי נקראה "משחק השבוע" וכללה משנת 70' משחק מלא מהליגה האנגלית. המשחק, שהתקיים כמעט שבוע לפני שידורו בארץ, צולם והופק על ידי הבריטים, וחברת ההפקות הבריטית ויז ניוז שלחה לארץ במטוס העברה של המשחק מווידאו לפילם. גם המוזיקה של "משחק השבוע" חוברה על ידי ג'יימס לאסט.

משנת 71' אירח "משחק השבוע" את המשחקים של מכבי בגביע אירופה, שבמקרה נפלו גם הם על ימי חמישי. דוגמה אופיינית ליכולת האלתור של אותם הימים מופיעה בספר זכרונותיו של שילון. את הקרב בין מוחמד עלי לג'ו פרייזר קנתה רשות השידור ללא ליווי קולי של הקהל בזירה והקריינים האמריקאים, וזאת על מנת לחסוך כסף. שילון ביקש מניסים קיוויתי, שהיה הכתב בלונדון, להדביק לסרט שנשלח מארצות הברית פסקול ובו תיאור מקצועי של המתרחש. כשהסרט הגיע ארצה התברר שללא רעש הקהל וקולות מקוריים מהקרב השידור נראה סטרילי מדי. במחלקת הספורט לא התייאשו, הלבישו על הפסקול רעש מוקלט של קהל מבלומפילד ומיקמו לצד שילון גונג גדול, שבו חבט מדי סיבוב בזמן השידור.

תחנה 12 - המאבק בפרסומות החסות אך היו בעיות עקרוניות יותר. גלעדי: "היו לנו אז קרבות גדולים עם מכבי תל אביב וחברת עלית, כי הרי זו היתה פרסומת גלויה, ובתקופה הבולשביקית של אז היה איסור חמור על פרסומות בטלוויזיה. כל פעם לפני השידור הורדנו לשחקנים את הפרסומות מהחולצות. אני גם זוכר ימים במגרש בנתניה, כשנתניה שיחקה עם אדידס על החולצה. אני הלכתי והדבקתי מסקינטייפ על השם אדידס, כי אסור היה לשדר פרסומות בצורה כל כך גלויה. מסקינטייפ. תבין שהיינו מגיעים עם זה למגרש".

תחנה 13 - "פופאי" במחצית המחסור בפרסומות היה גם אחת הסיבות לכך שבהפסקות של משחקי הכדורסל לא ידעו כל כך מה לשדר. אף אחד לא חשב שאפשר להעביר את העשר דקות הללו בשיחה בין שדר לפרשן, וכך יצא שבמשחקי הגמר הגדולים של מכבי תל אביב בשנת 77' שודרו בהפסקות של המשחקים פרקים מצוירים של "פופאי". התוכנית "משחק השבוע" שרדה בגלגולים שונים עד שנת 85'.

תחנה 14 - מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר תוכנית נוספת שהפיקה המחלקה, ויועדה לנוער, היתה "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר". התוכנית שודרה בשעות אחר הצהריים. בהתחלה בימי שישי, מאוחר יותר עברה התוכנית לימי ראשון, ואחר כך לשלישי. ארבל טוען שהתוכנית כללה בעיקר ענפי ספורט "טריוויאליים, שלא הגיעו ל'מבט ספורט'". אך במבט לאחור גולת הכותרת מבחינת היצירה הטלוויזיונית היתה ללא ספק הפינה "כך עושים זאת נכון", שביקשה ללמד את הנוער כיצד לבצע פעילויות ספורטיביות שונות.

את הכותרת הזו, שהפכה מאז שם דבר, המציא גלעדי: "עשינו שיעורים בכדורגל עם גיורא שפיגל, עמנואל שפר ומוטל'ה שפיגלר. ואחר כך גם כדורעף וטניס. היו הדגמות איך עוצרים כדור, איך מוסרים פס, איך בועטים, בכדורעף איך מנחיתים, איך נותנים סרב כזה או סרב אחר".

התוכנית נקטעה בשנת 73', עם פרוץ מלחמת יום כיפור, וחודשה רק בשנת 75'. יחד עם עלייתה מחדש לאוויר זכתה גם היא למוזיקה פרי עטו של המלחין הגרמני ג'יימס לאסט.

תחנה 15 - הכדורסל אלרואי: "קטעי הלימוד היו בנויים על קריינות והרבה מאוד צילומי סלואו מושן. למשל, כשעשיתי שיעורים על אתלטיקה קלה הלכתי למכון וינגייט וצילמתי שם, והם הקרינו לי על הקיר סרטי 8 מ"מ בכל מיני ענפי ספורט, ואנחנו עם מצלמת פילם צילמנו מהקיר והשתמשנו בזה. יצאה איכות לא רעה. בשנת 83', כשהכדורסל פה צבר עניין, הפכה התוכנית למגזין כדורסל. הליגה בכדורסל היתה בימי שני, אז בנינו את תוכנית הספורט בימי שלישי. אלה היו ימים שאיגוד הכדורסל התחנן שנחשוף גם אותו, כי בדרך כלל היחידה שנחשפה היתה מכבי תל אביב בגביע אירופה. ואז באמת הכדורסל תפח ותפח וקיבל נפח, וב-89', שש שנים אחרי, זה כבר הפך להיות כל כך פופולרי, עד שאיגוד הכדורסל תבע זכויות שידור. והם ניצחו, כמובן".

תחנה 16 - צרות במונדיאל על קצב ההתקדמות של המחלקה אפשר ללמוד גם מהנתונים על סיקור האולימפיאדות והמונדיאלים. בשנת 68', כאמור, שודרו רק שבע דקות מוקלטות. למונדיאל של מקסיקו 70' נשלח שילון לבדו, ללא טכנאים, והעביר חמישה משחקים מוקלטים. שלושת משחקי הנבחרת, משחק חצי הגמר והגמר. המשחק הראשון של ישראל היה נגד אורוגוואי, והתכנון היה שהמשחק יוקלט ברומא, למחרת יעלה על אל על, יגיע אחרי הצהריים לארץ וישודר באותו ערב, כלומר 24 שעות אחרי שהתקיים. אלא שבלבול טכני גרם לכך שהתמונה הגיעה לאיטליה והקול הוקלט בסינגפור, ולארץ הגיע המשחק בסופו של דבר ללא קול. גלעדי שידר את מהלך המשחק מהאולפן בירושלים, 2:0 לאורוגוואי. רק בהמשך המונדיאל הגיעו המשחקים בצורה ראויה לשידור, כשבגמר אף שימשו שפיגלר ושפיגל כפרשנים.

תחנה 17 - הרצח באולימפיאדת מינכן בקיץ 72', מעט לפני פתיחת אולימפיאדת מינכן, נחנכה תחנת קרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה. התחנה אפשרה להעביר שידורים חיים, אך מתוך שמונה שעות וחצי של ספורט שהוקרנו מהאולימפיאדה, רובן היו מוקלטות. הצוות שהיה ממונה על השידורים כלל כבר ארבעה אנשי סגל קבועים (שילון, גלעדי, קיוויתי והבמאית ורדינה ארז), עדיין מספר צנוע ביחס לאולימפיאדות. רצח הי"א פגם בטבילת האש הרצינית הראשונה של מחלקת הספורט והסיט את תשומת הלב מההצלחה המקצועית בשידורים, אך גם העמיד במבחן את יכולת הדיווח שלהם. במבט לאחור רבים מאנשי המחלקה מצביעים דווקא על הנסיבות הטרגיות שסיימו את האולימפיאדה הזו כעל קרש הקפיצה המקצועי שלהם כאנשי טלוויזיה ושל המחלקה בכלל. עבודת ההכנה וההשתלבות של הצוות הישראלי באירוע ההפקתי העצום הזה הוכתרו בהצלחה. מהגביע העולמי בכדורגל שהתקיים ב-74' בגרמניה שודרו כבר 15 משחקים, ומאולימפיאדת מונטריאול בשנת 76' שודרו מעל ל-50 שעות, רובן בשידור חי.

תחנה 18 - משחק השבת בספטמבר שנת 84' נולדה התוכנית "משחק השבת". המוזיקה, איך לא, היתה של היוצר הגרמני הפופולרי ג'יימס לאסט. אלרואי, הוגה התוכנית, משחזר את מנגינת הפתיחה: "טן טן טן-טן-טן-טן, טה לה טה טה טה טה טה... גם את זה בחר יגאל שילון. אבל אני בחרתי את השם "משחק השבת", וזה על סמך השם שהבי.בי.סי העניק לתוכנית מאוד-מאוד ותיקה, שקראו לה 'מאטש אוף דה דיי' - משחק היום. אני זוכר שמיכה ינון, שהיה אז יו"ר רשות השידור, שאל אותי אם אפשר לשנות את השם, כי הוא היה איש דתי, אבל הוא השתכנע מהר מאוד שאין שום קשר".

מבט חוזר בתוכנית מאותה תקופה מגלה עד כמה מהפכנית היא היתה בזמנו. עם פתיחת המשדר מבשרת אורלי יניב כי בקרוב נצפה בשמונה מתוך 18 השערים שהובקעו השבת. ארבל משדר את המשחק המרכזי וגם יושב באולפן לצידו של הפרשן יעקב חודורוב. הרקע - כחול חלק. העניבות - דקיקות. חידוש פרובוקטיבי נמצא בפינה החדשה "רגע של מחלוקת". לאחר שידור המשחקים משחזרים ארבל וחודורוב במשך דקות ארוכות מאוד של הילוכים איטיים ודברי פרשנות רגעים שבהם אולי היה השופט יכול להחליט אחרת. אבל לא רק, הצילומים החוזרים באים להראות גם טקטיקות של מאמנים ושחקנים, מי מושך את המשחק לאיזה כיוון, וכיצד הגנת היריב מתמודדת.

השידור הישיר הראשון ממשחקי הליגה אירע במאי 86', והיה המשחק שהכריע את האליפות בין פועל תל אביב למכבי חיפה (1:0 להפועל).

תחנה 19 - ימי קירשנבאום אלרואי: "יותר מאוחר פיתחו 'טיזרים', אנחנו קוראים לזה, מהמילה האנגלית 'טיז' -לעורר, של גולים שנכבשו במשחקים המעניינים לפני הפתיחה המיוחדת. אתה מבין, שידרנו גולים עם קולם של השדרנים, כולל בעונה האחרונה, כשעוד היה לנו כדורגל, גם היינו כבר עם טבלה על הפתיחה המיוחדת, הכל בשביל למשוך את הצופה שיהיה איתנו. זאת היתה תוכנית כל כך פופולרית ובלעדית. המפנה הגדול ביותר בתוכנית היה עם הגעתו של מוטי קירשנבאום, הוא היה הראשון שהבין את הכוח של התוכנית הזאת. זאת היתה הפעם הראשונה ששידרנו את כל המשחקים. לקח לרשות השידור 25 שנה להבין שיש לה אוצר ביד, היא רק לא מטפלת בו נכון. ובאמת בעונה הזאת, העונה האחרונה שהיה לרשות השידור את הזכויות על הליגה, שידרנו את כל המשחקים.

לכן גם הפרומואים שלנו היו נורא אגרסיביים. 'כל השערים, כל הרגעים הגדולים, כל הכרטיסים הצהובים, רק ב'משחק השבת', כי יכולנו להגיד את זה. וגם היו 22 שידורים ישירים. בפעם הראשונה היתה הצדקה גם לקרוא לתוכנית הזו 'משחק השבת'. צילמנו את הכל בווידאו, לא בפילם, זה היה מהפך עצום, מה שהוא עשה זה להקפיץ את רשות השידור".

תחנה 20 - איבוד זכויות המשחקים אלרואי: "ההפתעה היתה נוראית כשהוא איבד את הכל, ו'משחק השבת' נמחקה כלא היתה ("משחק השבת" חזרה לשידור בשנת 96', הפעם כמגזין אקטואליה פוליטית בהנחיית מנשה רז, שהפך לזמן מה לאיש מפלגת המרכז - א.פ). רשות השידור איבדה את נכס השידורים הכי יקר שהיה לה בכל הזמנים. וזה אותו מנכ"ל שנתן לך לגעת בשמים עונה קודם. הוא לא האמין שערוץ 2 ישלם, למרות שאנשי ערוץ 2 אמרו לו, אנחנו בתמונה ואנחנו הולכים על זה. אח... אני רק נזכר בזה בימים ההם".

ואכן זכר הימים ההם, כשעוד היו לרשות השידור זכויות על שידורי ספורט בארץ, מעלה לחלוחית אצל רבים מהאנשים שעבדו בה לאורך שנים. ההתרסקות שעברה המחלקה עם פתיחת התחרות על שידורי הספורט בארץ היתה מוחלטת. ערוץ הספורט והערוץ השני נישלו מרשות השידור כמעט את כל נכסי השידור שהיו לה. ואחרי שאיבדה ברשלנות את הזכויות על משחקי הליגה הישראלית, הליגה האנגלית, הליגה האיטלקית, הליגה הספרדית, וליגת הכדורסל, צפויה השנה הבאה להיות הפעם הראשונה שבה המונדיאל לא ישודר בערוץ הראשון. הזכויות לשידור טוקיו 2002 אינן בידי הרשות, ולדברי אלרואי, ספק אם תרכוש אותם. ק

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988