לוסי של ליאו

כאב הילדות מתגבש כגבנון בנשמתה של לוסי הבוגרת. ילדה מורעבת שמנהלת יחסים סתמיים בגיל שלושים ומשהו הצליחה הסופרת האמריקנית פאם יוסטון לקצור תהילה שרבים מעמיתיה חולמים עליה. סיפור שלה, 'החברה הכי טובה שאף פעם לא היתה לך', נכלל באנתולוגיית "הסיפורים האמריקניים הטובים ביותר במאה העשרים" שבחר וערך הסופר ג'ון אפדייק. אני לא בטוחה שיש בכך עדות לטיבו של הקאנון האמריקני - זה ודאי איננו אחד הסיפורים המעולים שקראתי במאה שעברה - אבל יוסטון היא ללא ספק מספרת מוכשרת בעלת קול ייחודי. החיים הפרטיים שלה - עיסוקיה ותחביביה, סביבת המגורים שלה - נוכחים גם בסיפוריה. היא גרה בקולורדו ועוסקת בציד, בחתירה, בשיט ובדיג. היא עיתונאית מזדמנת ועורכת. והיא כותבת בדרך-כלל על אהבה, וליתר דיוק על הכמיהה אליה ועל החמצתה הוודאית.

את כאב ההחמצה נושאת איתה לוסי אורורק, גיבורת הסיפורים המכונסים בקובץ "ואלס עם חתולה", מאז ילדותה. הכאב הזה מתואר באכזריות, אך גם ברגישות, בסיפור הנושא את שם הקובץ, ובמידה רבה הוא מפתח להבנת חסכיה המאוחרים של לוסי הבוגרת. לוסי הילדה מתבוננת בהוריה, שלעולם אינם נוגעים זה בזו, לעולם אינם מדברים זה אל זו, אלא באמצעות החתולה, שכל חייהם חגים סביב מה שהם מדמים כצורכיה.

וכיוון שהם רק מדמים את צורכיה, הם מאביסים אותה במעדנים עתירי שומן, שיירי הארוחות שלהם, ואולי להפך. "מאז שאני זוכרת את עצמי, הוריי אוכלים בעקיפין דרך החתולה", מעידה לוסי. לעומת-זאת, מחמת הפחד הטמיר משומן עודף, הם כופים על לוסי משטר הרעבה. "כשחזרתי הביתה מבית-הספר הוצעה לי ארוחה של גזר וסלרי, כרובית וצנוניות, ולפעמים גם תפוז כפינוק מיוחד". האם, מפקדת משטרת השומן, רוצה רק בטובתה, ורק מפני שהיא אוהבת את לוסי היא הורסת לה את הבגד החביב עליה.

הקשר עם אביה מצטמצם להחלפת מידע על תחרויות ספורט. בסיפור אחר ("החברה הכי טובה") מעודדת האם את האב להודות בפני לוסי, "תגיד, בתי, אני שונא אותך." רק עם מותה של האם ("הירח הוא בעלה הראשון"), מוות שלוסי חשה בגופה ממרחקים - "פתאום אני מרגישה מין פיצוץ זעיר במרכז גופי, לא ממש של כאב, ולא ממש של שמחה, אלא תחושת הקלה פתאומית ומלאת עצב" - מסוגל אביה לומר כמה מילים טובות על אשתו המנוחה, אם בתו היחידה.

הכאב הנישא מן הבית מתגבש כמו גבנון בנשמתה של לוסי הבוגרת. מתוך השלמה דוממת היא מנהלת יחסים סתמיים עם ליאו, רק משום שבעטיים "אני מרגישה שאני חלק ממשהו". מהו אותו משהו? השאלה הזו מהדהדת, לא פתורה, כמעט בכל הסיפורים. "עדיף שיהיה כל אחד, רק לא אף אחד", היא אומרת בסיפור אחר ("החברה הכי טובה שאף פעם לא היתה לך") ומתפנה לשמוע סיפור שליאו - לא קשוב, לא נרמז - כבר סיפר פעם. אין לה סיכוי לחלץ ממנו תגובה אנושית אחת על מה שצורב וכואב לה.

אף שכל אחד מסיפורי הקובץ עומד לעצמו, הוא מתקשר לסיפורים האחרים בראיית תמונה כמעט זהה מזוויות שונות, וכפי שמודה המספרת עצמה באפילוג, אין כאן אלא "רק סיפור אחד, והנה ניסיתי לספר אותו לאורך כל הדרך". דרך סיפור זו הולמת את ראייתה הצילומית של הגיבורה לוסי אורורק, צלמת במקצועה, ואת זו של יוסטון עצמה, שהיכרותה הכמעט-אינטימית עם הטבע מניבה תיאורי טבע חושניים ויפים במיוחד. הסיפורים מתלכדים גם באמצעות גלריית דמויות של גברים קלושים, חדלי יכולת ליצור קשר.

"ואלס עם חתולה", מאת פאם יוסטון. מאנגלית, דנה אלעזר-הלוי. זמורה ביתן, 244 עמ'