המיצדית העותומנית בשער הגיא

לפני 140 שנה, בעת שפרצו התורכים דרך חדשה מיפו לירושלים, נבנו 17 מיצדיות לאורך הדרך, להגברת הביטחון שבמעבר. 4 מהן שרדו, רק אחת שמרה על פניה המקוריים והייחודיים. אם לא תשומר, תימחק יחד איתה היסטוריה מפוארת

בתחילת המאה ה-19 לא היו בפלשתינה רכבים המצוידים בגלגלים, ולא היו דרכים ראויות עבורם. נמל יפו היה נקודת ההתחלה של מספר דרכים לירושלים, אחת מהן חצתה את הרי ירושלים דרך שער הגיא - היתה זו הדרך שנפרצה לראשונה בזמן שלטונו של אומיאד במאה השמינית לספירה, אך במרוצת השנים היטשטשה ונעלמה כליל.

בשנת 1859 השליט העותומני של ירושלים, סוראיה פאשה, החליט לבנות דרך לכרכרות בתוואי זה, בעזרתו של הארכיטקט האיטלקי ארמטה פיירוטי. בשל תנאי חוסר הביטחון ששררו בארץ בזמנו, כ-20 שנה לפני העלייה הראשונה, הורה פאשה לבנות שרשרת של 17 מיצדיות לאורך התוואי, לאבטחת הפועלים הסוללים והעוברים והשבים בדרך. במיצדיות הוצבו חיילים כשומרים. חלק מהמיצדיות שימשו גם כעמדות מכס.

בזמן הקמת הדרך, על כל שומר במיצדית היה מוטל לגייס פועלים מהכפרים הערביים הסמוכים למשימת ההקמה. באופן בלתי רשמי, השומרים היו גובים אגרת מעבר מהעוברים בדרך, אותה שילשלו לכיסם הפרטי.

13 מ-17 המיצדיות שהוקמו נהרסו כליל. אחת מהן, בבית דגן, נמצאת בשימוש ושמרה על צורתה המקורית. שתיים אחרות נמצאות אף הן בשימוש, לאחר שעברו שינויים והסבות: אחת נמצאת במחנה יהודה, והאחרת באיזור התעשייה בחולון (משמשת כמוסך משנת 1950, ודווקא משום כך מצבה טוב). המיצדית הרביעית ששרדה היא היחידה שלא עברה שום שינוי או שיפוץ, היא המיצדית ה-13 במספר (ממערב למזרח): המיצדית של שער הגיא.

בשנת 1869, מיד לאחר חנוכת הדרך הסלולה עד לשער הגיא, נבנה חאן - אכסניית דרכים, על ידי הרשות המקומית של ירושלים, כ-100 מטר מדרום למיצדית וכ-22 ק"מ מערבית לירושלים. גם החאן שרד, ומתבצעות בו עבודות בינוי ושימור. המיצדית נכללה ברשימת המבנים לשימור של המועצה האיזורית מטה יהודה. מתחם המיצדית והחאן מוכרזים כאתר לאומי לעניין חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, אך עד כה לא נעשה דבר לשימור המיצדית, שמצבה מדרדר עם השנים.

תיאור המבנה וסגנון הבנייה: המיצדית היא מבנה דו-קומתי, בסיסה באורך 10 מטרים ורוחבה 9 מטרים. בקומת הקרקע הול בשטח 43.5 מ"ר, וגרם מדרגות אבן מוליך אל הקומה העליונה, בשטח 22.5 מ"ר. בקומה העליונה ישנה מרפסת עם מעקה וחרכי ירי לכל אורכו.

סגנון הבנייה של המיצדית הוא סגנון מגננה עותומני טיפוסי: הכניסות, הקירות, המעקות המשוננים והקישוטים, מדמים בקנה מידה קטן מבנים עותומניים מפורסמים שברחבי הארץ. בחזותה משדרת המיצדית סמכותיות ושליטה.

טכניקת הבנייה והעיצוב אופייניים לתקופה, וחומרי הבנייה הם אלו אשר היו זמינים דאז. התקרות שבצורת כיפה משקפות את סגנון הבנייה לפני תחילת השימוש בברזל בניין; הכיפות בקומת הקרקע נשענות על שני קירות מסיביים בעובי 1.5 מטר. גומחות נבנו לאורך הקירות, אשר שימשו לאיחסון, כמקובל בבנייה העותומנית.

משום שהתקרה של קומת הקרקע לא יכלה לשאת משקל רב של קירות מסיביים, הכיפות שבתקרה העליונה נבנו מחומרים קלים במשקל. טכניקת הבנייה מעניינת: אל תוך התקרה העליונה הוחדרו מעין מיכלי קרמיקה קטנים וריקים, בגודל דומה לגודלה של מלחייה, עליהם הונח הטיח. סביר להניח כי מיכלים אלו נועדו ליצור חללים אשר יקטינו את משקל התקרה. במקום בו קרס חלק מהתקרה, נחשפה טכניקת הבנייה המיוחדת הזו.

הכניסות למיצדית בנויות בסגנונות שונים: הכניסה המרכזית נבנתה בסגנון סורי עם אבן ראשה שבמרכז הקשת, מעוטרת בארכיטרב. לקומה העליונה ישנה כניסה שמעליה אבן משקוף מלבנית אחת מאוזנת, ללא קשת, כמו גם בחלונות שבקומה העליונה. הקירות בנויים אבן גיר, בשכבות לא אחידות: גודל האבנים המלבניות הולך וקטן ככל שעולה הבנייה לגובה. גם איכות הבנייה והטיח משתנה, ככל הנראה כתוצאה מהחלפת צוותי הבנייה מפעם לפעם.

הפינה החיצונית הצפון-מערבית ממוקמת בדיוק על סלע טבעי שהיה במקום, בעוד שהפינה הדרום-מערבית נבנתה על סדרת אבני חצץ מגיר, ללא חפירה.

שימושה של המיצדית: המיצדית איכלסה שניים או שלושה חיילים, המצוידים ברובים ובסוסים. הסוסים נקשרו לאבן מיוחדת שהיא חלק אינטגרלי מהקיר, בקיר הדרומי ובקיר המערבי. הקומה התחתונה שימשה לפעילות הרשמית, הקומה העליונה שימשה כחדר שינה, והמרפסת לתצפית. בחדרי המיצדית לא היו ארובות כלל, ולכן המיטבח היה עשוי להיות במבנה אחר בסמוך.

המיצדית שימשה בתפקידה כעמדת שמירה רק שנים מעטות מאז נבנתה ב-1859. הדרך הסלולה הראשונה לירושלים הושלמה כעבור 10 שנים, ומסילת הרכבת הונחה ב-1892. לכן, נוכחות שומרים במקום הפכה למיותרת. אין עדות היסטורית מדוייקת לגבי הזמן המדויק בו חדלו המיצדיות לשמש את שימושן המקורי.

העדות המאוחרת ביותר לשימוש במיצדית היא משנת 1891, ובמדריך בדקר במהדורת 1894 מתוארת שרשרת המיצדיות כנטושות והרוסות. במהדורה הגרמנית משנת 1904 לא מופיעות המיצדיות במפה כלל. אין כל תיעוד על שימוש אחר שנעשה במיצדית של שער הגיא לאחר שננטשה, לפני למעלה ממאה שנה.

מצבו הפיזי של המבנה כיום: שום שריד של דלת או חלון לא נותר במיצדית, וגם אין שקעים בחלונות שהיו מעידים על שימוש בסורגי ברזל. כל חלקי העץ שבוודאי היו קיימים נרקבו או נלקחו מהמקום במשך השנים. למיצדית פתחים במפלס הקרקע, הכוללים פתח כניסה ראשי ופתח אחורי פתוחים, המאפשרים כניסה למבנה. מבקרים במבנה מבעירים בו אש וגורמים לנזקים והרס.

קטעים ממעקה המפלס העליון הרוסים ומאפשרים חדירת מים לעובי התקרות והקירות. צמחיה צומחת בסדקים בקירות וגגות המפלסים. גג המפלס העליון סדוק. חדירת מים גורמת להתמוטטות קטע מן התקרה (תוך חשיפת טכניקת בנייה מעניינת). בקירות המבנה נבעו סדקים (יתכן כי זו התנפחות כתוצאה מחדירת מים). קצב הריסת המבנה מואץ עם השנים.

החשיבות שבשימור המיצדית: למיצדית יש חשיבות היסטורית ומדעית בכך שהיא מציגה שיטות בנייה מגוונות ואלמנטים ארכיטקטוניים האופייניים לתקופה העותומנית. בנוסף, זוהי אבן דרך בהתפתחות התחבורה בארץ והשינויים במצב הבטחוני. מיקומה של המיצדית, 80 מטר מצפון לכביש מס' 1, נוח למבקרים ויכול לשמש נקודת יציאה לסיור באיזור.

הפעולות הראשונות אשר יש לבצע לשימור המבנה כוללות עקירת הצמחייה במבנה וריסוס למניעת התחדשותה, התקנת דלתות ונעילת הכניסות למבנה, שילוט המבנה כאתר שימור ואיטום קטעים הרוסים או סדוקים למניעת חדירת מים. העלות לטיפול ראשוני זה תסתכם לפי הערכה בפחות מעשרת אלפים שקל, אך כרגע אין גוף שמוכן לקחת את האחריות.

מנהל מרחב מרכז בקק"ל, גרשון אבני, מסר כי המיצדית אינה נכללת במסגרת הסכם מיוחד בין קק"ל לרשות הטבע והגנים הלאומיים, שכלל את שיפוץ ושיקום החאן הסמוך והפיכתו למרכז מבקרים. בין החאן למיצדית מפריד כביש מס' 1, ולדברי אבני אין באפשרות קק"ל לטפל במיצדית.

מנהל מחוז מרכז ברשות הגנים הלאומיים, יגאל ויינר, מסר כי הרשות מחויבת לכל מבנה בעל ערך ומורשת, ובודקת בימים אלה את ההצעה לפעול במסגרת שיקום החאן, בו יושקעו 20 מיליון שקל, לשימור וחיזוק המבנה ולמניעת כניסת פולשים לתחומו.

מתוך עבודתו של ארנון גולן, במסגרת החוג ללימודי ארכיאולוגיה באונ' לסטר באנגליה.

צרו איתנו קשר *5988