בפרשת נשיא בית הדין הארצי לעבודה סטיב אדלר, נותרו שתי שאלות שעדיין לא ברורות:
הראשונה, מדוע השתמש השופט בתואר דוקטור למרות שאינו דוקטור והשניה, מדוע המערכת
עוברת לסדר היום בלי תגובה כלשהי.
שאלה שלישית, מעניינת גם כן, היא מי לחש את הסיפור לאוזנו של כתב "הארץ" בן-ציון
ציטרין. אין אפילו טעם לדובב את ציטרין ונותר רק לזהות את "המרוויחים" כביכול
מהמבוכה הרבה שנגרמה לאדלר. השניים הראשונים שעולים על הדעת ש"מרוויחים" מהסיפור,
הם קודמו, הנשיא מנחם גולדברג, שמרבה לבקר אותו ובחריפות מעל כל במה, וסגניתו
השופטת אלישבע ברק שתקודם לעמדת הנשיא אם אדלר ייאלץ לנטוש. זה כמובן לא אומר
שהם המקור, ומסביבות השניים אף עולה הכחשה נמרצת עד כדי עלבון על עצם החשד.
מי שמבקש תגובה מהנהלת בתי המשפט לפרשה מקבל את ההסבר של אדלר עצמו. זה לכשעצמו
מוזר. המערכת עצמה אינה מתייצבת עם תגובה רשמית, אלא מפנה לדברי השופט. וזה
ההסבר:
"קיבלתי תואר יוריס דוקטור (JURIS DOCTOR) מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת
קולומביה שבמדינת ניו-יורק שבארה"ב. זאת לאחר קבלת תואר ראשון מאוניברסיטת
קורנל.
"למיטב ידיעתי, באוניברסיטת קולומביה שבארה"ב, לימודי המשפטים - כמו לימודי
הרפואה - אפשריים רק למי שהוא בעל תואר ראשון, היינו תואר B.A) BACHELOR או
B.SC). לפיכך, התואר יוריס דוקטור (J.D) הוא למעשה שווה ערך לתואר האקדמי המתקבל
לאחר 7 שנות לימודים באוניברסיטה. משכך אין מקום להשוות בין תואר J.D לתואר
L.L.B - בוגר במשפטים - הניתן בישראל למי שסיים 3.5 שנות לימודים בפקולטה למשפטים.
"על-פי החלטת ועדת האתיקה של לשכת עו"ד האמריקנית וכן ועדות האתיקה של לשכות
עורכי דין במדינות אחדות בארה"ב, דוגמת ניו ג'רסי, ניו-יורק, פנסילבניה, רשאי
בעל תואר יוריס דוקטור להציג עצמו כ-DR, אם כי לא כל המדינות נוהגות בהתאם.
"זאת ועוד, התואר יוריס דוקטור הינו תואר אקדמי-מקצועי רשמי מוכר, ואין למנוע
מאדם לעשות שימוש בכל תואר אקדמי שניתן לו כדין. מה גם שלא ידוע לנו על שום
מניעה חוקית או אחרת לעשות בתואר זה שימוש כדין, הן בארה"ב והן בישראל. יצוין,
כי גם עורך דין ישראלי רשאי להציג עצמו כיוריס דוקטור מכח סעיף 57 לחוק לשכת
עורכי הדין ומכח תקנה 7(א)(4) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו
- 1986.
"לדעתי ולאור הבירורים שקיימתי, השימוש בתואר DR ע"י מי שניתן לו תואר J.D
הוא מותר. על אף כל האמור, משנמצא כי קיימת אי-בהירות בעניין זה, אני בוחר
להימנע מלחתום בתואר דוקטור מכאן ולהבא".
עד כאן ההסבר במלואו.
ההסבר בעייתי, וזאת בלשון המעטה. בארה"ב, מסלול הלימודים בנוי משלוש שנים ראשונות
בקולג' בהן נרכש תואר ראשון כללי, ואחר-כך שלוש שנות לימודים בבית ספר למשפטים
שמקבילות למעשה לתואר ראשון. אלא שהמשפטנים האמריקנים, למשל במגעיהם עם עמיתים
מחו"ל, התרעמו ובצדק שהם הגיעו למעמדם אחרי שש שנות לימוד בעוד אלה רק בשלוש
או ארבע. כדי לפצותם, נוצר עבורם ה-J.D שאין בינו ובין הדוקטור למשפטים (S.J.D)
ולא כלום.
אגב, תואר אקדמי-מקצועי דומה ל-J.D הוא M.D (דוקטור לרפואה) שנרכש בארה"ב באופן
דומה: שלוש שנים ראשונות בקולג' ועוד ארבע שנים לימודי רפואה. בישראל, מה לעשות,
מקובל שדוקטור לרפואה (M.D) רשאי להתהדר בתואר דוקטור ואילו יוריס דוקטור (J.D)
לא.
לפני כחצי שנה פנה עו"ד ישראלי, שמחזיק ביוריס דוקטור, לוועדת האתיקה בת"א
ושאל אם הוא יכול להשתמש בתואר דוקטור. הוא נענה בשלילה מוחלטת. ההחלטה הזו
לא הגיעה לידיעתו של אדלר, אבל הניסיון להיתלות בהרשאות של ועדות אתיקה אמריקניות
הן בעייתיות, ומכמה בחינות. ראשית, אדלר הוא לא עו"ד. הוא שופט שעשה שימוש
נרחב בתואר דוקטור דווקא באיצטלה אקדמית: בחתימה על מאמרים בכתבי עת מקצועיים
שכתב, לבד או בשיתוף פעולה עם אחרים; בהצגתו כדוקטור בידיעון הפקולטה למשפטים
באוניברסיטת ת"א; בארגון כנסים אקדמיים בארץ ובחו"ל. שנית, היה עליו לדעת את
ההבדל בין יוריס דוקטור שמקביל למעשה לתואר ראשון מעובה לבין דוקטור כתואר
שלישי.
בית הדין לעבודה נזקק לעתים להבדלים האלה בדונו עובדים שביקשו לשדרג את מעמדם
האקדמי לקבלת הטבות שכר כלשהן. השופטת נילי ארד, ב-ע"ע 108/99 אסתר פרינץ נגד
מדינת ישראל, מדקדקת מאוד בחלוקת דוקטורטים: "מקבץ של קורסים, ויהא מניין שעות
הלימוד בהם אשר יהא, אינו מגלם את הזכאות לתואר שלישי, כל עוד לא ניתנה לכך
הכרה כדין על-ידי המוסד האקדמי בו למדה המערערת". השופט אדלר ישב בהרכב והסכים
לתוצאה.
בדב"ע נה / 3-214 אברהם רוזנטל נגד בית מדרש לרבנים אמריקה נדון עניינו של
המערער ששכרו הוצמד לדוקטור למרות שהיה בעל תואר ראשון בלבד. גם כאן, גילה
בית הדין אבחנה דקה: "המערער היה אמנם בעל תואר ב.א. בעת בקשתו לשבתון, אולם
בהסכם ההצמדה סוכם לראות אותו כמרצה בכיר, אף שאינו ממלא אחרי כל התנאים של
מרצה בכיר. בכך הסכימו הצדדים לראות את המערער כמי שזכאי לתנאים כאילו היה
בעל תואר התואם את מעמדו של מרצה בכיר, שהוא תואר דוקטור". את פסק הדין כתב
הנשיא אדלר. אם בענייני שכר ניתן לנסח הסכמים ש"יקפיצו" עובדים בדרגות האקדמיות,
הרי בדרישות למכרזים, אין אפשרות כזו. בדב"ע נז/3-113 מחמוד אלקרינאווי נגד
עיריית רהט דוחה השופט אליאסוף את הערעור: "הדגש שיש לשים הוא על כך שהמערער
אינו עונה על דרישה פורמלית שהייתה במכרז הראשון ובמכרז השני, והוא הדרישה
של 'בוגר', בשעה שהוא אינו בעל תואר זה".
מהמקובץ, ניתן לשער מה היה בית הדין לעבודה אומר על תובע כלשהו, בעל יוריס
דוקטור, שהיה מבקש תנאים כספיים הניתנים לדוקטור בטענה שהתארים הם זהים. גם
ההסבר הדחוק של אדלר, על ההיתר של לשכות אמריקניות כלשהן, היה נענה בדברי שופטת
בית המשפט העליון, מרים בן-פורת (בבג"ץ 563/81 וגם בר"ע 78/84): "ניתן להבין
לליבם של עולים חדשים, אשר לפי מושגי ארץ מוצאם היו מוכרים כמומחים בתחומם
ואולי אף עסקו בהצלחה ובמעמד בכיר באותו תחום. אולם אין מנוס מלקבוע את מעמדם
בישראל לפי קריטריונים המקובלים בישראל".
נקודה מטרידה נוספת היא האופן בו חתם השופט אדלר על החלטותיו. בפסקי דין, עליהם
חתומים כל השופטים, לא נהוג ולא מקובל להוסיף תואר אקדמי, אולם בהחלטות יחיד
הנחתמות בלשכה מופיעה אצל אדלר חוסר אחידות.
בדב"ע נד/92-95 מיום 25.9.1994 חותם השופט בכתב ידו על השורה ד"ר ס. אדלר,
סגן נשיא. והנה, בשורת החלטות בין השנים 1995 ל-1997 נעלם הדוקטור כלא היה.
בהחלטה מיום 4.8.1998 עדיין הדוקטור לא מופיע והוא חוזר בהחלטה בלשכה מיום
10.11.1998 ומאז הוא שריר וקיים עד היום וליתר דיוק עד ההחלטה של אדלר להשהות
את השימוש. כלומר, ב-1994 הוא חותם כדוקטור, בין 1995 לסוף 1998 נעלם הדוקטור
שחוזר בנובמבר 1998.
חוסר אחידות לכשעצמו מעיק ומעלה תהיות. אולי אדלר עצמו לא היה בטוח. אולי היה
לו ספק באשר לכשרות השימוש בתואר, שאם לא כן, מדוע לא הופיע השימוש בקביעות
בכל ההחלטות שנתן בלשכה?
כשהעיתונאי ציטרין הרים אליו טלפון, נכשל אדלר בהסברים תמוהים למדי שניתן לפטור
אותם, או לקבלם, כסוג של הומור: "חצי אמת", "החלטות שרציתי להדגיש". מצד שני,
כל שופט יודע שמשקלה של גירסה חזק יותר ככל שהיא סמוכה יותר לרגעים הראשונים
של גבייתה. כך במשפט הפלילי וכך אצל נפגע תאונה כשהוא נשאל לטיב פגיעתו בבית
חולים. בבתי הדין לעבודה מכירים היטב את הכלל הזה מתביעות הביטוח הלאומי: ככל
שיש לך פחות זמן לחשוב על גירסה, הסיכוי שתגיד את האמת הוא גדול יותר. החלת
הכלל הזה על ההסברים שנתן אדלר לציטרין אינם מיטיבים עם כבוד הנשיא. הצרה היא
שגם הגירסה המאוחרת יותר ששלח בכתב אינה טובה יותר, אלא אם נשתכנע בתום הלב
של הטרנספורמציה שנעשתה מהיוריס דוקטור לדוקטור.
חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 רואה בחומרה פלילית התחזות אקדמית. סעיף
26 קובע במפורש: "העושה אחת מאלה - דינו מאסר שנה אחת: (3) מתחזה כבעל תואר
מוכר שהוענק לו לפי חוק זה, כשלא הוענק לו תואר כאמור".
אם נעזוב את המימד הפלילי ונישאר בתחום האתיקה, הנה עמדתו של פרופ' אסא כשר,
אולי המומחה מספר אחד בישראל לאתיקה: "כללי האתיקה בשפיטה, משנת 1993, קובעים
רף גבוה של הקפדה על התרחקות מכל פגיעה באמון הציבור בבית-המשפט. התחזות פומבית
ומתמדת של שופט בתור בעל תואר אקדמאי אינה עולה בקנה אחד עם הנורמות של האתיקה
השיפוטית ומחייבת תגובה אתית חריפה ופומבית".
והנה, לא חריפה, לא פומבית, בעצם בכלל לא. שניים שלושה מאמרים של עיתונאים.
את כבוד המקצוע הצילה עו"ד שרון שפינט שפירסמה מאמר נוקב באתר האינטרנט של
יואב יצחק. "כיצד יוכלו שופטים במדינתנו להמשיך ולהרשיע נאשמים אשר הציגו עצמם
כבעלי תואר אקדמי או אחר - וקיבלו בזכות זאת הטבות ו/או תפקיד - כאשר באותו
זמן שופט בכיר אשר ביצע את אותו המעשה, לא רק שאינו נאשם בדבר, אלא אף נשאר
בתפקידו. האם בנסיבות אלו", מסיימת שפינט, "ניתן להמשיך ולדבר על 'שלטון החוק'
ו'טוהר השיפוט' במדינת ישראל"?"
אפילו התנועה לאיכות השלטון, שעל הרבה פחות מזה מטריחה את עצמה לבג"ץ, דוממת.
"לא קיבלנו כל תלונה", אומר הדובר שוקי לבנון, "אם נקבל, נשקול". במקרים אחרים,
מספיקה ידיעה בעיתון כדי להריץ את נוטרי שלטון החוק וטוהר המידות לבית המשפט.
השערה אפשרית: לתנועה שנהנית מ"מעמד על" בבית המשפט העליון לא כל-כך נוח לטפל
בשופטים.
שר המשפטים, מאיר שטרית, שהטיפול המשמעתי בשופטים מצוי בתחום אחריותו עדיין
לא השיב לפניות העיתונאיות שקיבל. לא נראה שהוא שש לטפל בעניין. יכול להיות
שדחוף לו יותר לקדם את מהפכת המינויים שלו בבית המשפט העליון, מכל מקום את
תפוח האדמה הלוהט הזה הוא מסרב לקלוט. והנשיא אהרן ברק? אפשר רק לשער מה הוא
חושב על המקרה, בהנחה שהדבר הגיע לידיעתו רק לאחרונה. לפני כמה חודשים הוכחש
במרץ הפירסום על כוונת ברק למנות את אדלר לעליון (וכך גם תיסלל, אגב, דרכה
של רעייתו לנשיאות בית הדין הארצי לעבודה). עכשיו ברק חושש לזוז מהחשש שייחשד
"כמרוויח" פעמיים: גם במינוי של רעייתו וגם ללא המחיר של קליטת אדלר בעליון.
ועל כל תסבוכת הספקולציות הזו אומר עו"ד בכיר בענייני עבודה: אולי אף אחד לא
מתלונן ולא עושה מעשה, רק כדי לא להגיע לתוצאה של מינוי אלישבע ברק כנשיאת
בית הדין הארצי לעבודה.
השורה התחתונה, אם ננכה ונסלק את כל חישובי המשנה, את כל האינטרסים הטפלים,
את שאלת מי טמן את הפח ולמה אף אחד לא עושה כלום, אם נזקק את הסוגייה למרכיבה
הגרעיני בלבד אין מנוס מהקביעה המצערת ששופט בכיר נכשל בכישלון חמור. עצם המעשה,
ההסברים לאחר מעשה, אלה ואלה מטילים ספק בשיקול הדעת של השופט ופוגעים באמון
הציבור במערכת השפיטה. המינימום המתחייב הוא בירור מערכתי אמיתי. המינימום
הוא שהציבור יקבל תשובה מערכתית מוסמכת. אין להסתפק בהסבר של השופט אדלר. הנשיא
ברק ומנהל בתי המשפט דן ארבל צריכים לקחת את זה בחשבון בפעם הבאה, כשינסו לשכנע
את הציבור או את לשכת עורכי הדין, באיכות מנגנוני הפיקוח והביקורת הפנימית
שלהם על השופטים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
