הודו: תת יבשת עם שלושה קניונים

הודו מאופיינת טוטאלית, מאז ומעולם, במסחר רחוב, אם על ידי בתי עסק ואם על ידי אלפי רוכלים המציפים את רחובות הערים, מקבצים רופי לרופי כדי לפרנס משפחות קשות יום. מבקרים שביקרו בהודו בהפרש של שנים רבות בין פעם אחת לשנייה, מציינים בפליאה כיצד דבר (כמעט) לא השתנה: הודו נשארת הודו, על מראותיה, ניחוחה וקולותיה הרמים.

כל זה עשוי להשתנות, במפץ גדול. הקניון היחידי בעיר בומביי, הגדולה ביותר והקוסמופוליטית ביותר בהודו, נוחל הצלחה אדירה. הקניון, Crossroads (צומת דרכים) שמו, נפתח ב-1999.

בכדי לצמצם את נחיל האדם שהציף את הקניון (די הרי בהפרש הטמפרטורות בין הכבשן ההודי שבחוץ למיזוג שבפנים), העלו בעלי הקניון את הרף: רק בשביל להיכנס לקניון, צריכים הלקוחות להפגין כושר קנייה, בדמות של כרטיס אשראי או טלפון סלולרי. אחרת, הם נדרשים לשלם 1.30 דולר כדמי כניסה (כ-58 רופי). תנועת הקונים צומצמה במחצית, ל-30 אלף ליום, אך זעם ציבורי רחב גרם להנהלה לסגת מדרישת הוכחת העושר.

עד הקמת קניון קרוסרוודס, 'סירבה' הודו להצטרף למגמה העולמית של מעבר חלק נכבד מהמסחר והבילוי אל מרכזי קניות. תופעת 'הקניונים האמריקנים', המכילים רשתות ועסקים פרטיים, הופיעה לראשונה בארה"ב בתחילת המאה ה-20.

כעבור 50 שנה נגסו הקניונים 20% מנפח המסחר, ואז החלו להתפשט ברחבי העולם. ב-1978 נפתח גם בישראל הקניון הראשון, "דיזנגוף סנטר", ואחריו קניון איילון ברמת-גן (1985).

המעניין הוא, שבמדינות דרום-מזרח אסיה ובחלק ממדינות ערב דווקא כן השתרשה תופעת הקניונים: בתאילנד ומלזיה, למשל, בתוך עשור השיגו הרשתות הארציות השוכנות בקניונים נתח שווה לנתח המקובל במערב. הודו ניצבה כאי באוקיאנוס מתרחב של קניונים, מוגנת בנטייה גנדית להתרחק מהצגת העושר, המקובלת ביתר קצוות תבל.

כיום ישנם רק שלושה קניונים בהודו, או אם תרצו - קניון על כל 350 מיליון תושבים. קניונים אלה שונים באופן ניכר מהמוכר לנו: הקונים מעדיפים מותגים מקומיים כמו גבאנה ו-וויקאנדר על פני מצעד המותגים הבינלאומיים, לרבות רשתות המזון המהיר.

כל זאת עשוי להשתנות במהירות, כשממשלת הודו מסירה חסמים בפני מותגים זרים, בניסיונה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי ארגון הסחר העולמי. בצעד ענק מבחינתה, ביטלה הממשלה בחודש אפריל את מכסות הייבוא המוגבלות על 714 מוצרים, מטלוויזיות ומקפיאים ועד וויסקי. צעד זה יכול ליצור את המומנטום בו יתפשטו לבסוף הקניונים בתת-היבשת.

כמעט כל קבלן גדול בהודו לוטש עיניים לבניית קניונים, וישנן תוכניות לבניית לא פחות מ-50 קניונים בשלוש השנים הקרובות. מומחה הנדל"ן ג'ונס לאנג מעריך, כי 550 אלף מ"ר שטחי מסחר בקניונים ייפתחו בערים הראשיות בהודו.

אפילו בבומביי, בה מרקיעים שחקים מחירי הנדל"ן בקנה מידה מערבי, צופים פתיחת 185 אלף מ"ר ב-12 קניונים חדשים, כתוצאה מהצפה פתאומית במותגים זרים. מגבלת מכסות הייבוא איננה המגבלה היחידה שנופלת בימים אלה: חוקים עירוניים ארכאיים מחלקים את הערים לחלקות קטנות, אשר הקשו על יזמים לרכוש קרקע בשטח גדול דיו לבניית קניון. כעת מעניקות ערים רבות הקלות על תקנות אלו, וכתוצאה מכך יורדים מחירי חלקות קרקע המתאימות לבניית קניון.

ההכנסות הגבוהות בהודו, בעיקרן של אנשי ההיי-טק והמנהלים המקומיים, גדלות בקצב שנתי של 10%. בבומביי, מפעלי טקסטיל פושטי רגל מפנות שטחים במרכז העיר. ערי הלוויין הגדלות במהירות סביב לבירה ניו-דלהי משופעות בקרקע פנויה, ו-9 קניונים נמצאים בפיתוח.

"הקמעונאות ההודית עדיין איננה אפילו בשלב הלידה, היא פשוט טרם נהגתה", אומר אחד המנהלים בקבוצת הנדל"ן היראננדני, אשר צופה מלחמה עזה בין היזמים על תפיסת נתח שוק קמעונאי, בשוק שנשלט כיום באופן מוחלט על ידי עסקים משפחתיים זעירים.

הודו החלה להיפתח לייבוא והשקעות זרות בשנת 1991, אך רק לקראת סוף העשור הופיעו לראשונה בחנויות מותגים כגון נייקי, לי, ריבוק, וליוויי'ס. הממשלה מתכוונת להפחית מכסים, שעומדים כעת על 35% בממוצע, לשיעור המקובל במערב, 20%, עד שנת 2004. המס המוטל על וויסקי, למשל, עומד עדיין על 222%, ללא תחליף מקומי ממשי.

חנויות קטנות נהנות משכר דירה בפיקוח ממשלתי, והן נמסרות לרוב מדור לדור בתוך המשפחה. המשפחה המורחבת מספקת כוח אדם זול, שמאפשר מסחר במתח רווחים נמוך. הממשלה עדין קובעת את מחירי רוב הסחורות הבסיסיות.

התוצאה היא, כי 98% מ-12 מיליון החנויות בהודו הן עצמאיות, המפרנסות בקושי את בעליהן, ושורדות הודות לשירות טוב שהן מעניקות (שוב, הודות לכוח אדם זמין וזול). יהיה זה קשה ליזמי הקניונים להשתלט על בעלי העסקים האלו.

הקניונים החדשים המתוכננים קטנים במחצית מגודלו של קניון ממוצע בדרום-מזרח אסיה, וזאת כתוצאה ממחסור בקרקע ובמותגים. במקום חנויות האופנה של ורסצ'ה ופראדה, מצויות חנויות של מעצבים מקומיים, כגון ג'י ג'י ואלייה ורוהיט באל.

דוגמא מעניינת נוספת היא, שאפילו רשת מקדונלד'ס, שנכנסה לאחרונה להודו, וידועה בהתעקשותה על תפריט אחיד ברחבי העולם (בישראל התעקשה על צ'יזבורגר שאינו כשר ברוב סניפיה), החליפה את ה"ביג מק" ב"מהאראג'ה מק", המכיל המבורגר מבשר כבש, לאור האיסור החל על אכילת בקר בדת ההינדית. רשתות מזון מהיר בהודו הן עדיין תופעה נדירה, דבר שעשוי להשתנות עם פתיחת קניונים נוספים.

בעצם, מי רוצה ברגר קינג בטיול בהודו? אפשר לרדת לפאליקה באזאר, השוק התת-קרקעי בניו-דלהי, לאכול מיני מאפה נהדרים ולשתות מיץ מנגו סחוט - גן עדן.