הנקראות ביותר

לגעת בזוהר

טקס פרסי האופנה, יום ב' 20:30, ערוץ 2

והנה מה שקרא הקריין בעת הענקת הפרס בקטגוריית בגדי הגברים לאופנת קסטרו-מן: "קסטרו-מן משלבת את מראה אופנת הגלישה במראה הקאובוי עם נגיעות אתניות". ובכן, טור זה עומד לשלב בין ד.ה.לורנס וצ'כוב, עם נגיעות קלות של הדה בושס, ראו הוזהרתם.

מופרכים ככל שהיו הטקסטים שהושמו בפי אותה בת-קול שמנתה את מעלותיהן הטובות של הזוכים, הצליח טקס פרסי האופנה לעניין, לבדר ולשעשע. אופנה היא אומנם עניין רציני, המערב יצירתיות, יצרנות, שיווק ועוד כמה אלמנטים כבדי משקל, אלא שהתוצר הסופי שלה, למשל טקס הענקת פרסי האופנה, אמור להיות קליל, קליל, קליל. את התנאי הראשון והחשוב הזה קיים הטקס בגדול.

יש מי שיטען, אולי במידה רבה של צדק, כי אופנה אמורה לייצג ערכי תרבות, או לפחות לשקף את ההוויה של האיזור ותושביו. זהו דיון מעניין, אך לא טלוויזיוני בעליל. את הטלוויזיה מעניינת לא האופנה הישראלית, אלא האופנה הישראלית כפי שהיא נראית בטלוויזיה, ומהבחינה הזאת, מדובר במוצר טלוויזיוני מעולה: נשים וגברים יפים, בגדים צבעוניים ומוסיקה קצבית, אמורים להפוך את האירוע לחגיגה לעדשת המצלמה. גם בקריטריון החשוב הזה הצליח הטקס לעמוד.

המנחה, יעל בר-זוהר, היא אחד הנעלמים הגדולים של עולם הבידור הישראלי: היא פרופורמרית, אך לא יוצרת, היא שחקנית, אבל גם זמרת, דוגמנית וגם מנחה, בקיצור, בר-זוהר היא מכל אלה ללא שתהיה מאה אחוז מאף אחד מהם. מבחינה זאת, בר-זוהר היא עטיפה המקבלת את צורת החפץ אותו היא עוטפת: בתוכניות הילדים היא נראית ילדותית, בתוכניות הנוער היא קליפית וקופצנית, ב"פספורט" היא תהיה הסלבריטאית השטחית ובטקס הענקת פרסי האופנה, היא תהיה... טוב, לא בדיוק ברור מה היא היתה אתמול, אבל אין ספק שהאירוע של אמש התאים לבר-זוהר יותר מכל אירוע טלוויזיוני אחר בו נטלה חלק בתקופה האחרונה.

במגרש הביתי שלה, כשהיא משוחררת מהצורך להתאים את עצמה לפורמט כזה או אחר, היתה בר-זוהר במיטבה: ברצונה לבשה שמלה לבנה עם מחשוף נדיב והיתה למעין מרילין מונרו, כשכל חזותה אומרת "הנה הושלם בהצלחה המעבר מ"הילדה הכי יפה בגן" לפורמט ה"פאם פאטאל", ברצונה עברה מהמראה הסקסי למעין תחפושת קאובוי שהחזירה אותה שוב לחיק הנעורים, ורק הסארי ההודי איכשהו לא נדבק.

אני מודה כי אני מבין קטן מאוד באופנה. מבחינתי, אין זה משנה אם טובה'לה חסין או חיה ניר יזכו בפרס "מעצב/ת השנה". מה שכן הצליח להרשים אותי היה העובדה, כי מרבית הבגדים שהוצגו אמש בקטגוריות השונות נראו לבישים גם על גופם של כאלו שלא היו עוברים את המיון הראשוני בסוכנויות הדוגמנות. מה שצרם באירוע הוא הפרסומת הסמויה והגלויה, שהזכירה את אותן "הפקות אופנה" בעיתוני הנשים, כלומר פרסומת לכל דבר במסווה של חומר מערכתי. הגדילו לעשות אנשי אופנת "פוקס", כשהעלו סרטון פרסומת (אומנם תחת הכותרת "פוקס קיד") שקטעים ממנו חפפו קטעים שהוקרנו במהלך הטקס, מהלך שהוא בניגוד לכללי הרשות השנייה.

אומנם במסגרת החוק, אך מנוגד לכל היגיון היתה הופעתם של אנשי "לגעת באושר" גם מעל בימת טקס האופנה. כותב שורות אלה מבקש לזקוף לזכותו את העובדה שהיה המבקר הראשון והיחיד שזיהה בטלנובלה הישראלית (למרות הסלידה מהז'אנר) את המרכיבים שעשויים להפוך אותה ללהיט. אלא שדבר אחד הוא לפרגן גם לדברים מוצלחים הנוגדים את טעמך, ודבר אחר לגמרי הוא להפוך את "לגעת באושר" לאיזה בון טון תרבותי. מספיק לכוכבי הסדרה לככב בערוץ "ויוה", תחת שינסו לגעת באושר בכל תוכנית מזדמנת.

והנה חזרנו לנקודת ההתחלה: הגם שלא ביקשו לקדם דיון בנושא "האופנה הישראלית כסמן תרבותי", הצליחו מארגני הטקס להפוך למייצג הנאמן ביותר של ההוויה הישראלית: אלתורים במסווה של תכנון, קלילות שלוקחת את עצמה בכובד ראש, וכובד ראש שהופך בשנייה אחת לקליל, קצת פאשלות, הרבה צבע ותנועה, סחבקיות ופרגון מעושה, וכל אותם דברים שהופכים את כולנו למקסימים ודוחים בעת ובעונה אחת. רק בישראל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות