הסיפור המביך של התהדרותו של סטיב אדלר, נשיא בית-הדין הארצי לעבודה,
בתואר דוקטור שאין לו צץ - במקרה או שלא במקרה - בתקופה שבה הוא ובית-הדין
שהוא עומד בראשו מותקפים מכל עבר על פסיקותיהם מרחיקות-הלכת. צחוק הגורל הוא
שדווקא אדלר, שהתמנה לנשיא בית-הדין מכוח הוותק שלו ונחשב סמל האפרוריות חסרת
הכריזמה, הוא זה שהקפיץ את בית-הדין לעבודה לכותרות.
עם המינוי, קם הסגן שהיה נדמה כאומר הן של קודמו, השופט מנחם גולדברג, ושינה
מן הקצה אל הקצה את עמדת בית-המשפט. על-כן אין פלא שמבקרו החריף, הבוטה והמר
ביותר היום הוא לא אחר מאשר השופט גולדברג. היום מוביל אדלר קו של תמיכה חסרת
פשרות - והמבקרים יאמרו, מוגזמת - בעובדים; מבקריו גם תולים בו מתן לגיטימציה
לאי-כיבוד צווי בית-משפט, התרת התחייבויות על תנאי עבודה כגון צינון, וגם סחבת,
חוסר יעילות, והימנעות ממתן הכרעות משפטיות לטובת ניסיון לגישור בסכסוכי עבודה.
מנגד יש החושבים אותו למהפכן, במובן החיובי של המילה, ומייחסים לו רפורמה חברתית
רובין-הודית הנעשית בדרך של פסק-דין אחר פסק-דין. "הוא מנסה לעשות דבר חדשני,
שאולי אנו עוד לא מספיקים לקלוט את משמעותו", אומר עורך-דין המייצג איגודים
מקצועיים, שהופיע לפניו בכמה סכסוכי עבודה. "זה בא לידי ביטוי בהפיכתו של ביתהדין
למוסד לאומי ליישוב סכסוכי עבודה".
את אפקט המהפכנות מחזקות התבטאויותיו הרבות של אדלר בנושאי עולם העבודה, מחוץ
לכותלי בית-המשפט - בכנסים וימי עיון. למשל, לפני מספר חודשים צוטט באומרו:
"משפט העבודה תמיד היה כרוך באיזון בין כוחו של המעביד לחולשתו של העובד...
המעבידים היו מאושרים אם לא היה משפט עבודה ולא בית-הדין. מצדם, שלא תהיה פנסיה
ולא יהיה שכר מינימום. נהיה כמו תאילנד או העולם השלישי. מעט עשירים והרוב
עניים". בכנס שהתקיים בזמנו בהסתדרות הביע אדלר תמיכה בחיזוק ההסתדרות, סימן
לארגון העובדים את הדגם האירופי החזק, וקרא לעובדים להתארגן כדי לשמור על זכויותיהם.
לכך תוסיפו את "סיורי השטח" שעורך בית-הדין לעבודה, אחת לכמה זמן. לאחרונה,
למשל, ביקר בית-הדין לעבודה, על חלק גדול משופטיו, במעוזי העובדים הזרים בתל-אביב.
בתוך-כדי הביקור ביצעו השופטים גיחה גם לכמה מכוני ליווי. זה בסביבה ויש שם
עובדות זרות. אולי צריך לבדוק אם אינגה הלוהטת חתומה על הסכם צינון.
אין ספק, עם אדלר בראשו בית-הדין לעבודה הפך להיות אייטם תקשורתי הרבה יותר
מאשר בעבר. גם זה מצטרף אל הגורמים לאש הנשלחת לעבר בית-הדין. אומר עורך-דין
בתחום דיני עבודה: "ההתקפה היא לדעתי לא רק על רקע פסקי-הדין השונים, אלא גם
בשל הגישה השונה. אני לא בטוח שנשיא אחר של בית-משפט היה נכנס למכון ליווי".
למה שתק ברק
קשה להבין מה גרם לאדלר להשתמש בתואר הדוקטור. הוא דווקא ידוע
כאחד האנשים היותר-צנועים, זה שלעולם יוותר על הסוויטה כשהוא משתתף בכנס במלון.
דווקא הוא, החף מגינונים וממניירות, כשל בגלל ענייני כבוד.
עורכי-הדין בתחום דיני עבודה, גם הם מתקשים לתת הסברים. יש האומרים שאולי אדלר,
הנוהג להשתתף בכנסים בין-לאומיים רבים, לא הרגיש בנוח ללא תואר אקדמי; יש המגלים
כלפיו סלחנות, ומקבלים את הסבריו כי בארץ שממנה בה, ארצות-הברית, מותר לבעל
תואר כשל אדלר - ג'וריס דוקטור - להיקרא דוקטור.
סלחנותה של המערכת כלפי אדלר גם היא דבר שקשה להסבירו. נשיא בית-המשפט העליון
אהרון ברק מגונן על אדלר בסיפור הזה. ברק, לפחות בשיחות עם אנשים, מתייחס לעניין
הזה בשוויון-נפש. הוא טעה, אמר ברק למי שדיברו איתו על-כך, תוך שהוא מציג את
הטעות כתמימה, שלא לומר כמעט מובנת, לנוכח מגוון התארים הקיימים.
לברק יש בעיה מובנית בכל הנוגע לסיכון משרתו של אדלר: העברתו ממשרתו תפנה את
הכיסא הזה לאשתו, סגנית בית-הדין הארצי לעבודה אלישבע ברק. על-פי הנהוג, נשיא
בית-הדין הארצי לעבודה, כמו גם נשיא בית-המשפט העליון, מתמנה בהתאם לוותק,
וברק היא ותיקת השופטים שם.
קודם לא דיברת ככה ראש מבקריו של אדלר הוא קודמו, השופט גולדברג, שאינו מוותר
על שום הזדמנות לתקוף. לאחרונה עשה זאת בכנס לשכת עורכי-הדין באילת, אז הודיע
קבל עם כי פסיקותיו של בית-הדין לעבודה מרחיקות-לכת. ההמשך היה בראיון מקיף
שנתן לביטאון "הפרקליטים" - ביטאון ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי-הדין -
שבו תקף את בית-הדין ואת אדלר בהתקפה כה חריפה, עד כי עורכי-דין אומרים שכבר
מזמן לא נתקלו בשכמותה. "זה כבר מזמן חרג מפסים רגילים של התקפה מקובלת של
שופט על קולגה", אומר אחד מעורכי-הדין. גולדברג עצמו סירב להתראיין לכתבה זו.
אחד הדברים שהרתיחו את גולדברג היה פסק-דין צ'קפוינט שנכתב על-ידי אדלר. בפסק-דין
זה איפשר אדלר לעובד של חברת ראדא לעבור לצ'ק פוינט, וזאת על-אף שבמסגרת קבלתו
לעבודה בראדא הוא חתם על הגבלת חופש העיסוק שלו. פסק-הדין הזה היווה ציון-דרך
בהרחיבו את חופש העיסוק, ובקביעתו כי להגבלות שלקח העובד על עצמו בחוזה העבודה
יש משמעות מוגבלת. זהו חלק מאני מאמין כללי של אדלר, הגורס בתוקף שלמועסק העומד
מול מעביד, במיוחד בסיטואציה שבה הוא להוט להתקבל לעבודה, יש עמדת נחיתות,
ואולי חלק מהדברים שעליהם הוא מתחייב באותו הרגע עשויים להיות גורפים מדי.
גולדברג בהחלט לא חושב כך. "המאמרים שצוטטו על-ידי הנשיא אדלר בפסק-דין צ'ק
פוינט", הודיע בראיון, "היו מגמתיים. היו מאמרים שאמרו את ההיפך הגמור. נקודת-המוצא
של אדלר בפסק-הדין שגויה... פסק-הדין... הוא בלתי מוסרי. הוא משדר לאנשים מסר
שלפיו הם יכולים לחתום על הכול, ממילא איש לא יכבד זאת. הפסיקה הזאת עוד חלילה
עלולה להשליך על שטחי חיים נוספים... בגנותו של פסק-הדין הזה יש לי הרבה מה
לומר. מדובר בפסק-דין ששכב במגירה של סטיב אדלר, שרק חיפש את התיק שיפול לידיו
כדי שהוא יוכל לשלוף אותו. שלא לדבר על כך שמי שכתב אותו היה בעבר שותף לכתיבת
עשרות פסקי-דין שאמרו את ההיפך הגמור".
ההיפך הגמור? המשפט האחרון, שצוטט מפיו של גולדברג, הוא משפט-מפתח בביקורת
נגד אדלר. אדלר ידוע היום כמי שמוביל את בית-הדין בגישה ההפוכה לזו של גולדברג
בזמנו: בעוד גולדברג הוביל בית-דין שנחשב יותר ל"בית-דין של מעסיקים", אדלר
מוביל גישה שהיא פרו עובדים.
אלא שאותו אדלר, כסגנו של גולדברג בשעתו, נהג לכתוב "אני מסכים" לחלק הארי
של פסקי-הדין שכתב גולדברג. אם הבדלי הגישות בין השניים כה תהומיים, טוענים
עורכי-דין בתחום העבודה, נשאלת השאלה איפה היה אדלר כל השנים. כאשר הם מתבקשים
לזכור פסקי-דין עקרוניים שבהם חלק אדלר על גולדברג, הם נזכרים רק באחד, פסק-דין
עמית. עמית היה ארגון עובדים שהקימה קופת-החולים מכבי וביקשה להכיר בו כמייצג
עובדים רשמי. אדלר, בניגוד לדעת גולדברג ולדעת הרוב במשפט, טען אז שלא התקיימו
הסממנים להכיר בו כארגון עובדים. בג"ץ דווקא הסכים עם אדלר.
אבל למעט פסק-דין עמית, לא זכור שאדלר חלק על גולדברג. איפה הסתתרו הדעות הללו?
שואלים אחדים. מנגד, יש הטוענים כי גם בעבר ביטא אדלר עמדה עצמאית. כך, למשל,
תמיד היה ידוע כשופט המכיר בחשיבות זכות השביתה ורואה בה זכות-יסוד.
מסנגריו של אדלר מסבירים את הדיסוננס בין דמותו של אדלר בעבר לבין דמותו כיום,
בטענה שכשאדם מקבל לידיו את ההגה, הוא הופך להיות הקברניט. במילים אחרות: אדם
יכול להציג עמדה מסוימת בתפקיד מסוים, ועמדה אחרת, אפילו הפוכה, כשהוא בסטטוס
אחר.
בכל מקרה, ברמה האישית הנהיג אדלר גישה השונה גם מזו של קודמיו. דלתו תמיד
פתוחה לעורכי-הדין לעבודה, וכל אחד מהם, גם אלה שאדלר מעולם לא שמע את שמם,
יכולים להרים אליו טלפון ללשכה או להיכנס אליו. "עורך-דין בן-יום", מתמרמר
ותיק בענף, "יכול להיכנס אליו ללשכה ולהישאר שם שלוש שעות".
"שפיטה מגויסת"
אדלר (60), חובש כיפה, נולד בניו-יורק. בעבר שימש כעורך-דין מטעם הממשלה הפדרלית
בארצות-הברית. לאחר שעלה לישראל, שימש במשך כחמש שנים עורך-דין. ב-1975 מונה
לשופט בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, וב-1983 מונה לשופט הראשי שם. שלוש
שנים לאחר מכן הצטרף לבית-הדין הארצי לעבודה, ב-1990 מונה לסגן וב-1997 - לנשיא.
הוא מתגורר בעיר העתיקה בירושלים. יש לו חמישה בנים, כולם בוגרי ישיבות.
בין שאר הפסיקות שלו, שקוממו עליו רבים, היו אלה שפסקו כי גם עובדים מתפטרים
זכאים לפיצויים; ואלה שאכפו - יתר על המידה, לדעת רבים - יחסי עבודה, כלומר
הכריחו את המעביד להמשיך להעסיק את העובד; לעתים גם אחרי שכל העובדים שפוטרו
כבר מצאו מקומות עבודה אחרים, כמו בפסק-דין הורן את ליבוביץ', שיתואר כאן בהמשך.
בעיקר מייחסים לו פרשנות מרחיקת-לכת הפוגעת במעבידים באופן קיצוני, יותר בשם
העיקרון מאשר לגופו של עניין. "משפט העבודה", אומר עורך-דין המייצג מעבידים,
"הפך להיות קצת יותר מדי מגויס לאידיאולוגיה חברתית ופחות עושה צדק קונקרטי.
יש הרבה מאוד פסקי-דין לטובת עובדים, וציבור המעבידים מרגיש שאין לו סעד בבית-הדין
לעבודה. זה דבר מאוד לא בריא".
לאחרונה כתב עו"ד חיים ברנזון - אחד מעורכי-הדין המובילים בתחום העבודה, שנוהג
לייצג מעבידים - בספר לכבוד השופט בדימוס מנחם גולדברג, מאמר בנושא "מדיניות
שיפוטית ומגמות חדשות בבית-הדין הארצי לעבודה". וכך טוען שם ברנזון: "בית-הדין
לעבודה, בהנהגת בית-הדין הארצי, הפך בשנים האחרונות לבית-דין חברתי רדיקלי,
אשר אינו מסתפק בשינויים רפורמיים הנעשים בצנעה, באמצעים שמרניים ובכלים משפטיים
מסורתיים כדי להגשים מטרות רפורמיות, ממשפט למשפט, עקב בצד אגודל, בזהירות,
ללא מהפכות וזעזועים.
"הפסיקה של בית-הדין לעבודה נרתמה לאחרונה יותר ויותר למימוש מדיניות שיפוטית
חברתית, אידיאולוגית, עקרונית, מוצהרת ובלתי מוסתרת. שפיטה מגויסת שכזו מתאפיינת
באקטיביזם שיפוטי חברתי רדיקלי. בבית-הדין הארצי עבר הדגש מפסיקה ישירה והכרעה
פרטנית בסכסוך הקונקרטי, לפסיקה רחבת-יריעה, ליצירת זכויות הלכתיות חדשות לעובדים
ולארגוני עובדים, לשם הגשמת ערכים חברתיים חשובים למען קבוצות חלשות בקהילה,
ובעיקר לקידומן של זכויות היסוד החברתיות החשובות כזכויות הלכתיות, כיוון שאלה
טרם נחקקו על-ידי הכנסת.
"בית-הדין הארצי מצהיר בגלוי כי הוא ממלא תפקיד של חקיקה שיפוטית מחדשת במשפט
העבודה, המקדימה את בית-המחוקקים... בית-הדין הארצי נשען בפסיקותיו החדשות
יותר ויותר הן על רוחות חברתיות חדשות וחדשניות שנושבות באקדמיה של משפט העבודה
בישראל ובעולם, הן על משפט השוואתי אירופי המבוסס על הסכמה שגובשה בדירקטיבות
של הקהילה האירופית והן על משפט אמריקני סלקטיבי, לעתים ממדינה מסוימת אחת".
צ'ק פוינט. לא רק מניה, גם תקדים
קו פרשת-המים עבור רבים היה, ללא ספק, פסק-דין
צ'ק פוינט, שנחשב מהפכני ביותר ועורר עליו ביקורת חריפה מצד גורמים במשפט העבודה.
בהתבססו על החוק והפסיקה מקליפורניה רוויית עובדי ההיי-טק, קבע שם אדלר כי
אין להגביל את חופש העיסוק, אלא אם כן מוכח כי העובד עומד להעביר סודות מסחריים
שמורים של מקום עבודתו הקודם.
הקביעה הזו נומקה גם ביתרונות הטמונים בתחרות, אבל בעיקר, ובמובהק, נתנה עדיפות
לערך של חופש העיסוק של הפרט על-פני האינטרסים המסחריים של החברות המעסיקות.
קודם לימיו של אדלר דווקא היה בית-הדין קשוב יותר למעבידים, והירבה להוציא
צווי מניעה כדי לאכוף את ההגבלות והצינונים למיניהם של עובדים, ואף היה פתוח
להגבלות על חופש העיסוק ללא הגבלה חוזית, כלומר גם בלי שהעובד חתם על התחייבויות
כלשהן מהסוג הזה.
בהמשך לצ'ק פוינט, היו מספר פסיקות נוספות באותה רוח. כך למשל, בית-הדין הארצי
לעבודה ביטל הגבלות שהוטלו על רוקח שעבר מסופר-פארם לניו-פארם כרוקח אחראי,
וזאת על אף שהיו מוטלות עליו הגבלות לאי-תחרות לפרק זמן מסוים, בין השאר משום
שקיבל מהסופר-פארם קורס הכשרה.
עו"ד גדעון הולין, מהוותיקים בתחום יחסי עבודה, אמר באחד מימי העיון כי פסק-דין
צ'ק פוינט הביא את ההגנה על חופש העיסוק לכדי קיצוניות. מאז הפסיקה ההיא, אמר,
מסתמן קו עקבי של השופטים בבית-הדין לעבודה, שלא להטיל הגבלות חוזיות על חופש
העיסוק. לדבריו, עד לפני שנתיים שמרו בתי-דין לעבודה על איזון בין חופש העיסוק
להגבלת העיסוק.
לטענת הולין, הנחתו של אדלר שלפיה העובד תמיד חלש לעומת המעביד, ולכן יהיה
מוכן לכל מסמך שיידרש לו כתנאי לקבלת העבודה, אינה עומדת במבחן המציאות, כי
דווקא סוג העובדים שעליהם דנים במשפט זה שייך לקבוצת עובדים חזקה, שבה העובדים
מכתיבים את תנאי העסקתם ודרישותיהם מגיעות לשמים.
אבל עורך-דין המייצג עובדים אומר, "אני לא חושב שהפסיקות האלה מצמצמות את חופש
הפעולה של המעביד. בעבר, כשעובדים חתמו על הגבלת עיסוק, כאשר עזבו את מקום
עבודתם הם היו פשוט זזים הצדה מתחום התמחותם. כיום בית-הדין דואג להשליט ערכים
יותר מתוקנים. אלה שמתקוממים נגד פסק-דין צ'ק פוינט אינם טורחים להזכיר שרק
לעתים נדירות באמת נוצרת סיטואציה שבה העובד ממש מתחרה במעבידו".
אדלר עצמו סיפר באחד מימי העיון שבהם השתתף כי מעסיקים התלוננו בפניו שפסיקות
בית-הדין לעבודה בנושא זה גורמות לכך שעובדים טובים סוחטים אותם כספית. אני
לא מתרגש מזה, אמר להם אדלר. זה המצב בשוק תחרותי, ואין פסול בכך שעובד יקבל
את המגיע לו על-פי כישוריו.
לדבריו, בפסק-הדין ההוא בית-הדין פשוט אימץ את ההלכה הנהוגה בקליפורניה ודחה
הלכות אחרות. ההיי-טק הוא תחום ייחודי, טען אדלר, ולא ניתן להגביל מעבר של
אנשי היי-טק ממקום עבודה לאחר. אחת הסיבות המרכזיות לשגשוג עמק הסיליקון, הוסיף,
היא המעבר של ידע ממקום למקום, והחוק בקליפורניה אומר כי אין תוקף להוראה המגבילה
את חופש העיסוק.
עוד אמר כי פסק-הדין נשען על חוק חופש העיסוק ותואם את רוח המשפט והחברה כיום,
השמים דגש על הגשמה עצמית של הפרט. לדבריו, בתחילה קיבל תגובות שליליות על
פסק-הדין, מהמבוגרים יותר שבין עורכי-הדין, אך בהמשך הגיעו גם תגובות נלהבות.
למה לשפוט אם אפשר לגשר אי הגבלת חופש העיסוק הוא רק אחד מהעקרונות המהפכניים
שהחדיר אדלר לבית-הדין לעבודה. עוד חידוש שלו הוא להפוך את בית-הדין לעבודה
למגשר בסכסוכי עבודה גדולים. כך עשה בעת השביתות הגדולות במשק, מול ההסתדרות;
בעת הסכסוך בין עובדי הבנקים לבנקים; בין עובדי מקורות למקורות, ובסכסוך בין
המורים לאוצר.
נטייה זו של אדלר היתה לצנינים בעיני רבים. ראשית, הם מציינים שבכך בעצם אדלר
נמנע מהכרעה; שנית, יש הרואים בכך חריגה מתפקידו של בית-הדין.
לעומת-זאת, יש לא-מעטים המברכים על הגישה הזו ורואים בה יתרונות רבים. אומר
עורך-דין המייצג איגודים מקצועיים: "כעורכי-דין, אולי נוח יותר לנהל התדיינויות
על-פי השיטה שמציע השופט גולדברג, שבה באים לבית-המשפט ובית-המשפט מחליט. מבחינת
עורך-הדין, הוא סיים את עבודתו, אך לא תמיד בדרך הזו הסכסוך באמת מסתיים.
"לא תמיד הסכסוך, כפי שהוא בא לידי ביטוי בבית-הדין לעבודה, משקף נכונה את
מערכת יחסי העבודה ואת הקונפליקט האמיתי שבין הצדדים. לפעמים הסכסוך המגיע
לבית-המשפט הוא רק סוגייה נלווית בשולי הסכסוך העיקרי. הגישה של אדלר אומרת:
בוא ננסה להיכנס ולהבין מהו באמת הקונפליקט הבסיסי. זה אולי שילוב של בוררות,
גישור ומשפט.
"בשיטה של אדלר, בתוך-כדי טיפול נכנסים, באופן טבעי, לכל מיני בעיות ששני הצדדים
אינם מעוניינים שייגעו בהן. במצב כזה, שני הצדדים לפעמים מרגישים עצמם מותקפים
על-ידי בית-הדין, אלא שבמקום לבקר את השיטה, כדאי לראות את היתרון שבה".
"התייחסות-מקלת ראש, עצימת-עין"
ביקורת אחרת כלפי אדלר מתייחסת לשימוש המועט שהוא עושה בצווי מניעה נגד שביתות.
"הפסיקה החדשה", כותב ברנזון במאמרו, "מכירה בזכות המאבק המקצועי, וזאת גם
כאשר העובדים מפרים את כללי המשחק שנקבעו בחוק בהסכמים קיבוציים, בפסיקה או
אפילו בחוקת ההסתדרות, וגורמים לנזקים כבדים. ישנם התייחסות מקלת-ראש, עצימתעין
ולעתים אף מתן הכשר לפעולות בלתי לגיטימיות של העובדים, לחוסר תום-לב במאבק,
ולשימוש בתחבולות ואפילו סלחנות לעובדים שביזו צו נגד שביתה... בית-הדין הארצי
נוטה לסלחנות גם כלפי פעולות וצעדים בלתי לגיטימיים של ארגון העובדים בזמן
שביתות, גם כאשר אלו נעשו בחוסר תום-לב ומתוך חריגה מכללי המשחק והמשפט".
אומר מנגד עורך-דין המייצג עובדים: "הקו של אדלר הוא לעודד את המעסיקים לנסות
למצוא פתרונות מחוץ לבית-המשפט. תקופה ארוכה היתה תחושה בקרב עורכי-דין שמייצגים
איגודים מקצועיים, שמעסיקים ניהלו משא-ומתן בצורה אגרסיבית, מתוך מחשבה שיצליחו
להשיג צווי מניעה בקלות רבה, אם העובדים יממשו את האיום לשביתה. זה היה מתסכל
מאוד. היום המצב שונה. המעבידים לא בטוחים שפנייה שלהם לבית-הדין לעבודה תוביל
באופן בטוח לקבל צווי מניעה, לכן הרחבת הפסיקה בנושא זכות השביתה אולי מעודדת
אותם לנסות למצוא פתרון לסכסוך במהלך המשא-ומתן, ולהימנע מלהגיע להכרעה בבית-הדין
לעבודה".
בימי גולדברג היד היתה קלה על הדק צווי המניעה?
"לא הייתי אומר שגולדברג היה מוציא צווי מניעה באופן גורף; אותם סעיפים של
שקט תעשייתי היו קיימים אז והיום. אלא שההבדל בגישה בין שניהם הוא שלמרות קיומו
של סעיף השקט התעשייתי, שיטתו של אדלר היא להיכנס לתוך הסכסוך, לנסות לפתור
אותו מבלי להגיע להכרעה בשאלה האם לתת צו מניעה או לא, ואילו גולדברג נקט גישה
משפטית טהורה".
אדלר התייחס גם לכך באחד מימי העיון המשפטיים, ואמר כי המצב השתנה מאוד בשנים
האחרונות וההסתדרות כיום חלשה מאוד במגזר הפרטי. לכן ניתן להשיג תוצאות ללא
צווי מניעה, והדרך הטובה ביותר לסיים סכסוכים היא במשא-ומתן בין הצדדים.
בעיניו זו מחמאה נושא קונטרוברסלי אחר הוא אכיפת יחסי עובד-מעביד. פסק-הדין
הבולט בתחום זה הוא הורן וליבוביץ'. בפסק-הדין הזה נכפתה על חברת הנסיעות הורן
וליבוביץ' החזרתם לעבודה של 33 עובדים שפוטרו לאחר ששבתו בתגובה לכוונת החברה
לסגור סניפים. בעקבות זאת הודיעה החברה כי החלטת בית-הדין מאלצת אותה לפטר
כ-100 נהגים, בשל העתקת פעילות אל מחוץ לישראל.
על פסק-הדין הזה נמתחה ביקורת מכל עבר, בין היתר בשל הסלחנות שגילה בית-הדין
כלפי העובדים, שביצעו צעדי עיצומים פראיים.
אלא שאדלר מאמין במה שהוא מכנה זכות הקניין של העובד, כלומר זכותו ליחס הוגן
וענייני מצד המעסיק, שאותה קנה לעצמו כתוצאה מהיחסים המתמשכים בינו ובין מקום
העבודה, וכתוצאה מכך שהשקיע בעבודה את הונו האנושי. על-כן הוא זכאי לשוויון,
לאפשרויות קידום והתפתחות מקצועית, וכן שההחלטות בגינו, כמו פיטוריו, יתקבלו
מתוך שיקולים ענייניים.
אדלר לא נבהל כשאומרים על בית-הדין שלו "בית-דין של עובדים". בעיניו זו אפילו
מחמאה. ראייתו של בית-הדין לעבודה כגוף שהוא לטובת עובדים, אמר, תחזיר את אמון
העובדים בבתי-הדין. ומה לגבי מעבידים? לגבי אלה, אומר אדלר, חשוב שהם יבינו
שהם אינם יכולים לזכות בכל מקרה.
לאט, מאוד לאט אדלר אולי מחזיק משנה סדורה, אבל כמינהלן הוא אינו מסודר במיוחד.
בית-הדין בהנהגתו ובהנהגת סגניתו ברק מתנהל בחוסר יעילות. תיקים רבים ממתינים
שם להכרעה זמן רב. לפני כשבוע פורסם כי תיק בבית-הדין הארצי לעבודה ממתין להכרעתה
של ברק זה ארבע שנים וחצי. נודע כי אדלר קיבל פניות חוזרות ונשנות לטפל בנושא
ולזרז את מתן פסק-הדין על-ידי ברק, אך ללא הועיל.
אומר עורך-דין: "אחת המטרות העיקריות של בית-דין לעבודה היא שהעניינים יישמעו
בו בתוך זמן סביר, לא כמו במערכת הרגילה של בתי-המשפט. במקום זה, שם זה פחות
יעיל מאשר בבתי-המשפט". אדלר, בהזדמנויות שונות, מסביר זאת בעומס הרב המוטל
על בית-הדין.
אחת הדוגמאות להתנהלות העניינים בבית-הדין לעבודה היא מינויה לשופטת של נילי
ארד. ארד מונתה לפני כשנה, לאחר ששר המשפטים הקודם, יוסי ביילין, החליט לפנותה
מתפקיד מנכ"ל משרד המשפטים, לטובת איש אמונו - המנכ"ל הנוכחי של משרד המשפטים,
שלמה גור. ארד עתרה לבג"ץ נגד הדחתה, והנושא לא דעך עד שנמצא סידור עבודה מתאים
לארד: שופטת בבית-הדין הארצי לעבודה. זאת מבלי שלארד היה כל רקע קודם בתחום
יחסי עבודה, למעט ניסיון מסוים שצברה מתקופת היותה מנכ"לית. אדלר נוהג לציין
באוזני מכריו כי הוא שהגה את הרעיון המופלא, וכולם מיד התלהבו.
המינוי של ארד עורר התקוממות לא קטנה בשל העובדה שארד חסרת ניסיון בתחום יחסי
עבודה, וכן בשל הפיכת בית-הדין הארצי לעבודה, למקום ל"סידור עבודה".
מי שלא הסתדר במרקם החדש של בית-הדין לעבודה, בהנהלת אדלר, הוא מי שהיה סגנו
לפני ברק, יצחק אליאסוף. אליאסוף ידוע כשופט חרוץ ובעל מזג שיפוטי, אם כי טכנוקרט
ושמרן. לפני כשנה וחצי החליט לפרוש, כארבע שנים לפני מועד הפרישה. על-פי הראיון
שנעשה עם גולדברג, פרש אליאסוף ללא זכויות פנסיה. אין זה מעשה של יום- יום
ששופט פורש לפני גיל פרישה, אך מקורביו של אליאסוף אומרים כי לא היה יכול לשאת
יותר את התנהלות בית-הדין תחת ההנהגה החדשה. אליאסוף בחר שלא להתראיין לכתבה
זו.
בספטמבר השנה יסגור אדלר ארבע שנים כנשיא בית-הדין הארצי לעבודה. יש לו עוד
חמש שנים לפרישה. סגניתו, ברק, צפויה לפרוש ממש בסמוך לפרישתו שלו.
לאחרונה הועלה שמו של אדלר כמועמד אפשרי בעתיד לכהן כשופט בבית-המשפט העליון,
מה שיאפשר לברק להתמנות לנשיאה של בית-הדין הארצי לעבודה. בעלה, נשיא בית-המשפט
העליון, הכחיש כי יש כוונה כזו, וכן ציין כי סגנית הנשיא, ברק, כלל אינה מעוניינת
לשמש כנשיאה.
להלן תגובת לשכת הנשיא אדלר:]
מה תגובתך להתקפותיו של קודמך בתפקיד, מנחם גולדברג, על הקו שאתה מוביל?
"בין הנשיא אדלר לבין הנשיא בדימוס גולדברג קיימת היכרות ארוכת-שנים של למעלה
מעשרים שנה, ובמהלכה שררו ביניהם יחסי עבודה מקצועיים וחבריים תקינים. במהלך
תקופה זו עבדו השניים בשיתוף-פעולה, שהתבטא לעתים אף בחילוקי-דעות מקצועיים
שהם מעצם טיבה וטבעה של מערכת השיפוט.
"לצערנו, משום-מה לאחר פרישתו מכהונה של הנשיא בדימוס גולדברג, החלו נשמעות
מפיו התבטאויות, בכתב ובעל-פה, אשר חרגו מביקורת מקצועית גרידא וקיבלו גוון
של השתלחויות אישיות. "אין אנו חולקים על כך שלכל אדם הזכות להביע דעתו ולמתוח
ביקורת עניינית על פסיקת בית-המשפט. לא כן הדבר עת הופכת הביקורת העניינית
להשתלחות אישית, ממניעים נסתרים, שיש בה כדי לפגוע פגיעה קשה במערכת המשפט
ובשופט, שבדרך-כלל אף נמנע ממנו מלהגיב לביקורת מעין זו.
"הדברים אמורים בדרך-כלל ויפים פי כמה עת המדובר במי שעד לאחרונה עמד בראש
מערכת בתי-הדין לעבודה, ואמור להוות דוגמה לאחרים. אכן, צר לנו שהגיעו דברים
לידי כך, ואין בכוונתנו להיכנס להתנצחות אישית.
"נציין כי הביקורת שמתח הנשיא בדימוס גולדברג היא על פסקי-דין של הנשיא אדלר,
שהם ציוני-דרך בפסיקתו של בית-הדין הארצי, כמו פסק-הדין בעניין עמית ופסק-הדין
בעניין צ'ק פוינט. אלה אושרו על-ידי בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה
לצדק, בין במישרין ובין בעקיפין. בכל אחד מהמקרים הללו, שהם אך בגדר דוגמה,
אושרה עמדתם של הנשיא אדלר ושל שופטים אחרים משופטי בית-הדין הארצי שישבו בהרכב,
להיות הלכה משפטית מנחה, וכזו היא אף היום. צר לנו כי יצא הקצף מלפני הנשיא
בדימוס גולדברג, רק משום שעמדתו המשפטית נדחתה ולא התקבלה בשעתה, ואין נוהגים
כמוה כיום. זאת, כמובן, מבלי לגרוע מתרומתו למשפט העבודה".
טוענים כי בעת שכיהנת כנשיא לא באו לידי ביטוי עמדותיך החולקות על אלה של גולדברג.
"טענות מעין אלה אינן מקובלות עלינו. הנשיא אדלר התברך ביבול פורה ביותר של
פסיקה במהלך למעלה מ-26 שנות כהונתו כשופט וכארבע שנות כהונתו כנשיא בית-הדין
הארצי לעבודה. למעלה מזאת, פסיקתו רחבת-ההיקף העלתה לדיון ציבורי סוגיות רבות
וחשובות בתחום יחסי העבודה והביטחון הסוציאלי, בין היתר גם בסימפוזיונים בארץ
ובעולם. באלה נטל חלק אף הנשיא גולדברג, ובמהלכם הביע לא אחת דעה תומכת או
חולקת, לפי העניין. לא למותר לציין שהנשיא אדלר קנה לו שם של מומחה בין-לאומי
בתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי".
הביקורת עליך מתמקדת במספר נושאים מקצועיים: מתן סעד מוגזם לעובדים, פרשנות
מרחיקת-לכת הפוגעת במעבידים באופן קיצוני, מתן לגיטימציה לאי-כיבוד צווי בית-משפט,
אכיפה מוגזמת של יחסי עבודה, והימנעות ממתן הכרעות משפטיות. כמו-כן, טוענים
שלא אחת הפסיקות של בית-הדין לעבודה מנותקות מהיומיום ויש בהן נזק של ממש למשק.
"בית-הדין הארצי לעבודה, בראשותו של הנשיא אדלר, קבע בשנים האחרונות הלכות
חשובות וחדשניות, התורמות לעיצוב יחסי העבודה במשק בתקופה של מעבר, התחדשות
ושינוי במערך יחסי עבודה ודרכי העסקה של עובדים. הביקורת שבה מדובר היא כזו
הנשמעת, בדרך הטבע, ממי שרואים עצמם נפגעים מפסיקתו של בית-הדין הארצי. לצד
הביקורת נשמעים גם דברי הערכה של מי שרואים בבית-הדין הארצי לעבודה קובע נורמות
בתחום יחסי העבודה והביטחון הסוציאלי".
ביקורת אחרת נוגעת לחוסר יעילותו של בית-הדין הארצי לעבודה, כאשר תיקים רבים
ממתינים להכרעות במשך שנים.
"לפי נתונים שהתקבלו מהנהלת בתי-המשפט ב-1999, קיים כמעט איזון בין מספר התובענות
שהסתיימו לבין אלה שהוגשו לבתי-הדין, ובהם גם בית-הדין הארצי. זאת יש לזקוף
לשינויים שנעשו במהלך תקופת כהונתו של הנשיא אדלר, אשר פעל רבות ונמרצות להכנסת
תהליכי ייעול בעבודת בתי-הדין לעבודה.
"בהקשר זה, יש לציין את התוספת המשמעותית - יחסית - של תקני שופטים ורשמים
שנעשתה בסיועם של השרים המופקדים על ביצוע החוק והמערכות הנוגעות בדבר".
נשמעה ביקורת על מינויה של נילי ארד לשופטת, על אף חוסר ניסיונה בדיני עבודה.
הטענה היא כי זהו "סידור עבודה".
"השופטת נילי ארד התמנתה ביוזמתו של הנשיא אדלר ובהמלצתו לנשיא ברק. זאת, בין
היתר, לאור ניסיונה הרב במשפט המינהלי והחוקתי ולנוכח העובדה שכיהנה שבע שנים
כמנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, ולאחר מכן כמשנה חוקתי מינהלי לפרקליטת
המדינה. נוסף על כך, ראה הנשיא אדלר חשיבות גם בניסיון הרב שצברה במהלך כהונתה
כמנהלת הכללית של משרד המשפטים, במשך שלוש שנים וחצי, שבהן עסקה גם בתחום של
יחסי עבודה הלכה למעשה.
"אשר לתרומתה של השופטת ארד למשפט העבודה, דומה כי כיום, בתום שנה אחת לכהונתה,
אין עוד חולק על כך, לאור פסיקתה בתחום זה".
פרישתו בטרם עת של השופט אליאסוף מיוחסת לחוסר יכולתו להסתדר עם אופן ההתנהלות
של בית-הדין הארצי, בראשותך.
"במשך שנים רבות היה השופט אליאסוף עמית לעבודה וחבר לנשיא אדלר, אשר הצטער
מאוד על פרישתו לגמלאות. השופט אליאסוף תרם תרומה חשובה ומכרעת למשפט העבודה
בישראל, תרומה המוצאת ביטויה בפסיקה רחבת-יריעה. הנשיא אדלר רואה בשופט אליאסוף
מעמודי-התווך של בית-הדין הארצי ואף ביקש ממנו להמשיך בכהונתו עד לסיום התקופה.
"החלטתו לפרוש נעשתה מטעמיו, שלא נגעו לאופן התנהלותו של
בית-הדין הארצי בראשות הנשיא אדלר, תוך מיצוי כל זכויותיו ומילוין, כפי שראה לנכון
לעשות".
כתבות
ני"ע
