הלכת אהרונוב ומקבל המתנה

ייתכן כי ראוי להבחין בין מקבל מתנה, היכול לרשום את הקניית המקרקעין, או, לפחות, הערת אזהרה, לבין זה אשר אינו יכול לעשות כן מבחינה טכנית

האם "הלכת אהרונוב נגד בנק אוצר החייל" חלה מקום שהתחרות היא בין מקבל מתנה לבין נושה של נותן המתנה?

בסוגיה זו ובאחרות דנה השופטת אילה פרוקצ'יה בפס"ד שניתן ביום 4.07.01, אם כי ההכרעות בעניין זה לא נצרכו לתוצאה הסופית של פסה"ד. שאר חברי ההרכב (הנשיא אהרון ברק והשופט יצחק זמיר) השאירו שאלות אלו בצריך עיון.

חוסיין חיג'אזי (להלן: "החייב") חתם ביום 1.08.86 על ייפוי כוח בלתי חוזר, ובו ייפה את כוחה של אשתו להעביר מקרקעין לילדיהם (להלן: "הבנים"). לטענת הבנים, לייפוי כוח זה קדם הסכם בין החייב לבינם (להלן: "הסכם המתנה"), ובו התחייב אביהם להעביר להם במתנה את המקרקעין. הסכם המתנה לא השתכלל ברישום המקרקעין על שם הבנים, ואלו נותרו רשומים על שם החייב.

בין לוי ומרלנדר (להלן: "הנושים") לבין החייב התנהלו הליכים משפטיים, אשר במסגרתם ניתן ביום 16.02.92 פסק בוררות, המחייב את החייב לשלם לנושים סך של 400 אלף שקל (להלן: "פסק הבוררות"). ביום 20.05.92 רשמו הבנים הערות אזהרה על חלק מהמקרקעין נשוא המתנה, וזאת על סמך ייפוי הכוח. ביום 22.11.92 אישר בית המשפט את פסק הבוררות, ובעקבות כך נפתח תיק הוצל"פ, שבמסגרתו רשמו הנושים ביום 6.01.93 עיקולים על המקרקעין הרשומים על שם החייב.

בעקבות הליכים למימוש העיקולים, הגישו הבנים ביום 30.08.93 תביעה לביהמ"ש המחוזי בנצרת, ובה עתרו לסעד הצהרתי, לפיו הם הזכאים למקרקעין, וכי לנושים אין כל זכויות בהם, לפיכך יש למחוק את העיקולים שהוטלו על המקרקעין ולהתיר להם להמשיך בהליכי רישום המקרקעין על שמם. טענת הבנים בהקשר זה היתה, כי העיקולים שהטילו הנושים על המקרקעין אינם תופסים, מאחר שלחייב אין כל זכויות במקרקעין, משהעביר אליהם את זכויותיו באמצעות ייפוי הכוח.

הנושים טענו, שהחייב עשה קנוניה עם בניו במטרה להבריח את רכושו מנושיו. הנושים הגישו תביעה שכנגד, ובה עתרו לבטל את ייפוי הכוח ואת הערות האזהרה שנרשמו על המקרקעין לטובת הבנים.

בית המשפט המחוזי (השופט זועבי) - בקבלו את תביעת הבנים - קבע, בין השאר, כי הראיות שהביאו הבנים לעניין אמינותו של ההסכם מבחינת מועד עריכתו מספקות את רמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, ולפיכך מדובר בהסכם מתנה אמיתי הן לעניין תוכנו והן לעניין מועד עריכתו.

על פסק דין זה הגישו הנושים ערעור לביהמ"ש העליון, שדן בו בהרכב השופטים: הנשיא ברק, זמיר ופרוקצ'יה. פסק הדין העיקרי בערעור ניתן מפי השופטת פרוקצ'יה. השופטת פרוקצ'יה קובעת, כי משמעותו המשפטית של הסכם המתנה עולה בשני הקשרים אפשריים:

הראשון - אמיתותו של ההסכם מבחינת מועד עריכתו והשלכת נתון זה על חוקיותו של ההסכם, מצד אחד, ומגבלות זכותו של החייב להתחייב ליתן את המקרקעין במתנה לאחר שהוטלו עיקולים עליהם, מצד שני.

השני - זכויות הבנים למקרקעין מכח ההסכם ביחס לזכויות נושי החייב למקרקעין במישור התחרות בין הזכויות בדיני הקניין.

הצדדים לא חלקו על העובדה, כי ב-1.08.86 חתם החייב על ייפוי כוח בלתי חוזר. עם זאת, עולות השאלות הבאות: האם ייפוי הכוח, כשהוא לעצמו, מהווה התחייבות החייב כלפי בניו ליתן להם את המקרקעין במתנה, או שמא משמעותו היחידה היא ליתן בידי האם הרשאת פעולה בלתי חוזרת להעברת המקרקעין אל הבנים, ובכך לממש זכות שהוקנתה להם ממקור חיצוני למסמך ההרשאה. מאחר שבצד ייפוי הכוח הוצג הסכם חתום על-ידי החייב והבנים, האם התאריך הנקוב בו - 15.07.86 - הוא אכן התאריך הנכון של עריכתו, או שמא הוא נעשה בשלב מאוחר בהרבה, בעצם ניהול הליכי המשפט? אם יתברר, כי ההסכם נערך בתאריך מאוחר כאמור, מה משמעות יש לייחס לדבר מבחינת תקפותו המשפטית של הסכם המתנה?

ייפוי הכוח, בדרך כלל, אינו יוצר, הוא עצמו, את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה, בהנחה, כי הזכות אכן קיימת באופן עצמאי ממקור חיצוני לייפוי הכוח. אמנם, ייתכן מצב בו ייפוי הכוח, על-פי תוכנו, ישלב בתוכו הן את ההתחייבות החוזית והן את ההרשאה. הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות שלשמן נערך.

בענייננו - קובעת השופטת פרוקצ'יה - ניסוחו של ייפוי הכוח טומן בחובו הרשאה לפעולה בלבד, ואין בו "פן חוזי", היוצר את התחייבות האב ליתן לבנים מתנה ואת זכותם הנגדית לכך. מכאן, שייפוי הכוח, כשהוא לעצמו, אינו מקנה לבנים זכויות כלשהן במקרקעין, ובלעדי הסכם המתנה אין לתביעת הזכויות שלהם על מה שתסמוך.

בית המשפט קמא בחן את שאלת אמיתות הסכם המתנה מבחינת מועד עריכתו והסיק, כי גירסת הבנים לפיה ההסכם נעשה במועד הנקוב בו ב-15.07.86, עדיפה על זו של הנושים, בבחינת מאזן הסתברויות הנקוב במשפט האזרחי, משהיא "סבירה ומתקבלת על הדעת יותר מגירסת הנתבעים", כלשונו.

גירסת התובעים נבחנה ב"בחינה פנימית" בלבד, על-ידי בדיקת התצהירים והעדויות מתוכם, בלא לעמתם עם נתונים אובייקטיביים חיצוניים שניצבו כמשקל-נגד לגירסת העדויות. וכך, הגירסה שהובאה על-ידי התובעים לא נבחנה ב"בחינה חיצונית" על דרך עימותה עם קשיים אובייקטיביים שונים שנדרש להתמודד עמם.

אמנם - קובעת השופטת פרוקצ'יה - בית משפט של ערעור רק לעתים רחוקות יתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. אולם, אין הדבר כך כאשר מדובר בהעמדת ממצאים שנקבעו במבחן ביקורת ההיגיון באמצעות ניתוח נתונים אובייקטיביים שלא נלקחו בחשבון בתהליך הערכת העדויות.

השופטת פרוקצ'יה בוחנת את עיקרי הנתונים האובייקטיביים הרלוונטיים למועד עריכתו של הסכם המתנה, ובין השאר:

בנוסחו של ייפוי הכוח אין כל אזכור של הסכם המתנה, אף שתאריכו של ההסכם נחזה להיות כשבועיים קודם לייפוי הכוח. לאחר חתימתו של ייפוי הכוח לא נעשתה כל פעולה על פיו להעברת המקרקעין לשמם של הבנים.

רק ביום 20.05.92, כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הבוררות, רשמו הבנים לראשונה הערות אזהרה על חלק מהמקרקעין. זו הפעולה המשפטית הראשונה שנעשתה מטעם מאן-דהוא ביחס למקרקעין מאז נחתם ייפוי הכוח ב-1986. אין כל סימן לכך, כי במסגרת רישום הערות האזהרה במרשם המקרקעין הוצג בפני רשויות המרשם הסכם המתנה.

המשקל המצטבר של הנתונים האובייקטיביים, שחלקם פורטו לעיל - שאינם מצויים במחלוקת - יוצר, כשלעצמו, הסתברות גבוהה, כי בשעתו, ב-1986, הכין החייב ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת המקרקעין לבניו, אולם ייפוי כוח זה לא לווה בהסכם מתנה כלשהו. שכן, לא היתה כוונה להשתמש בו אותה עת אלא לשמרו ולהשתמש בו בעתיד, אם וכאשר העת תימצא מתאימה לכך. הוא הונח כאבן שאין לה הופכין במשך שנים רבות.

צירוף עובדות ונסיבות זה מעלה אפשרות, כי הסכם המתנה נערך בשלב מאוחר מאוד, במהלך ניהול התביעה ולצרכיה, אף שהתאריך שננקב בו מייחסו לשנת 1986.

נטל השכנוע, כי הבנים ראויים לסעד הצהרתי על זכותם למקרקעין, מוטל עליהם.

באמצעות מערך הנתונים האובייקטיביים שפורטו, נוצרה מעין חזקה שבעובדה, בבחינת ראיה נסיבתית חזקה, כי ההתחייבות למתנה נוצרה בשלב מאוחר במהלך ההתדיינות המשפטית, וכי הדבר נעשה כדי להרחיק את המקרקעין מתפיסת הנושים ולהתגבר על העיקולים שהוטלו. על התובעים הנטל להראות שאין בכוחה של ראיה נסיבתית זו להטות את מאזן ההסתברות לטובת הנתבעים, אף שלא הובאו ראיות מטעמם, ואת זאת הם לא עשו.

בנסיבות אלה, מתבקשת המסקנה, כי הבנים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח קיומו של מקור זכות לגיטימי, עליו הם יכולים להשעין את תביעתם לזכות במקרקעין.

נוכח קביעה זו, ניתן היה כבר בשלב זה לקבל את הערעור, אולם השופטת פרוקצ'יה דנה גם בשאלות המהותיות שעלו בערעור, ואנו נתייחס להלן לשאלת התחרות בין העסקאות.

בהנחה כי הסכם המתנה נעשה ב-1986, עולה השאלה זכותו של מי עדיפה ביחס למקרקעין - זכות הבנים מכח ההסכם, או זכות נושי החייב מכח העיקולים? הלכת ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ. אהרונוב (פד"י נג (4) 199), משמשת נקודת מוצא לבחינת שאלה זו. באותו עניין נקבע, כי כאשר מוכר מתחייב להקנות בעלות במקרקעין לקונה, וזכות הקונה טרם נרשמה, משתכללת אצל הקונה זכות "מעין קניינית", שבכוחה לפעול גם כלפי צדדים שלישיים, באופן שנשלל מנושה של המוכר הכח לממש את זכותו כלפי המוכר באמצעות הנכס הנמכר.

זכות הקונה גוברת על נושה של המוכר, על אף שזה האחרון הטיל עיקול על הנכס, שכן לעיקול אין תוקף קנייני, והוא "תופס" את הנכס במצבו בעת הטלת העיקול, וכפוף לזכות מעין קניינית שנוצרה לקונה. הוא הדין גם מקום שהקונה לא רשם הערת אזהרה, אף שבכוחו היה לעשות כן, ובין אם הקונה שילם את מלוא התמורה המגיעה ממנו בין אם לאו.

הקביעה בפרשה זו נסבה על עיסקת מכר מקרקעין, והשאלה היא האם אפשר להחילה גם על עיסקת מתנה, כך שמקבל המתנה יגבר על נושה של נותן המתנה?

השופטת פרוקצ'יה בוחנת את מאפייני עיסקת המתנה (ציפיות רוכש בתמורה מול נהנה ללא תמורה, זכותו של נותן המתנה לחזור בו), ומעלה את השאלה בדבר היחס בין ציפיות מוגנות של מקבלי המתנה לאלו של הנושה הכספי? האם יפעל כאן הכלל, כי בהתנגשות בין חיוב בתמורה לבין חיוב חינם יש להעדיף את החיוב בתמורה, משקיים אינטרס חברתי וכלכלי חזק יותר בהעדפתם?

שאלות אלו קשות למתן תשובות גורפות, קובעת השופטת פרוקצ'יה. נראה על פני הדברים, כי המענה להן עשוי להיות שונה במצבים שונים, בהתאם ליחס בין האינטרסים המוגנים של כל אחד מהצדדים במקרה המסוים. כך למשל, יתכן, כי ראוי לאבחן בין מקבל מתנה, היכול באופן טכני לרשום את קניית המקרקעין, או, לפחות, הערת אזהרה במרשם, והתרשל או נמנע מעשיית הדבר מסיבות אחרות, לבין זה אשר אינו יכול מבחינה טכנית לבצע רישום כזה, שכן המקרקעים אינם רשומים במרשם המקרקעין.

עשויה להיות חשיבות גם לשאלה, האם בעת היווצרות החוב לזכותו ידע הנושה, או יכול היה לדעת, כי המקרקעין, מהם יכול היה לממש את נשייתו, הובטחו במתנה על ידי החייב לצד שלישי, והאם יכול וצריך היה להטיל על המקרקעין עיקול בשלב מוקדם.

עשויה להיות גם רלוונטיות למצבו הכלכלי של נותן המתנה - החייב בעת שנושהו מבקש לממש את חובו. אם מצבו אותה עת הורע באופן משמעותי ונתונה לו זכות מכח סעיף 5(ג) לחוק המתנה לחזור בו מן המתנה, כי אז קיומה של זכות כזו עשוי להחליש את מעמדו של מקבל המתנה ביחס לנושהו של נותן המתנה בתחרות הזכויות ביניהם.

עם זאת, קובעת השופטת פרוקצ'יה, בענייננו אין צורך בהכרעה גורפת בשאלות אלה על דרך ההכללה, שכן מקרה קונקרטי זה נתון לבחינה בהתאם לנסיבותיו ומאפייניו המיוחדים.

גם אם נאמר, כי דינו של מקבל מתנה, דרך כלל, כדין קונה על פי חוזה מכר, וזכותו עדיפה על זכות נושה שעיקל את הנכס - ואין כוונה להכריע בכך כאן - ענייננו נופל לגדר מקרה חריג המוצא מן הכלל: לאור הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, עדיפה זכותם של נושי החייב על פני אלה של הבנים, אשר לא שילמו כל תמורה, ואשר לא השלימו את ההקניה ברישום, וכאשר מצבו הכלכלי של נותן המתנה הורע עד כדי הכרזתו פושט רגל.

הנשיא ברק והשופט זמיר מסכימים לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, על יסוד הקביעה שהבנים לא עמדו בנטל שרבץ עליהם להוכחת תביעתם. יחד עם זאת, הם משאירים בצריך עיון את השאלות המהותיות האחרות שנדונו ע"י השופטת פרוקצ'יה.

התוצאה הסופית: הערעור מתקבל. פסק הדין של ביהמ"ש קמא בוטל ועמו ההצהרה על זכותם של הבנים למקרקעין, על כל המשתמע מכך.

ע"א 1516/99 ביהמ"ש העליון.

השופטים: הנשיא ברק, זמיר ופרוקצ'יה.

בשם המערערים: עוה"ד א. ארנון, א.גיגי.

בשם המשיבים: עו"ד ס. עבדאללה.