מנחת הזהב

בתור מי שאינו מחשיב את עצמו למבין גדול במוזיקה ישראליתעכשווית, הצטערתי מאוד על סיומה של "תוצרת הארץ", תוכנית המוזיקה הישראלית של ערוץ 1. סוד הקסם של "תוצרת הארץ" הוא קודם כל במנחה, אילנה ברקוביץ'. סגנון ההגשה של ברקוביץ' בלתי יומרני בעליל, כמעט שאינו מודע לעצמו, ובכל זאת רהוט וברור, כמעט מרתק.

העובדה שברקוביץ' אינה לוקחת את עצמה ברצינות יתרה, לא אומר שהיא אינה עושה את עבודתה ברצינות: היא מכבדת כל מרואיין, ומתעניינת באמת בו וביצירתו. נשמע כל-כך אלמנטרי, ובכל זאת, כל-כך נדיר במקומותינו.

תוכנית הסיום מאמש לא ביישה את עונתה: בטקס גרוטסקי במתכוון, הוענקה "מטקת הזהב" לזוכים בקטגוריות כמו "הזמרת המפויסת של השנה" (ורד קלפטר), "הזמר המחוספס של השנה" (סאב לימינל), ההסבר הכי מסובך במוזיקה אלקטרונית ועוד. הטקס התבצע על רקע איצטדיון רמת-גן הריק מצופים, והזוכים נושאים נאומי תודה מרגשים בליווי מחיאות כפיים מוקלטות.

לא על ברקוביץ' לבדה עמדה "תוצרת הארץ": בצוות ההפקה ניתן למצוא שמות כמו נילי לנדסמן, דודו גבע, אנשי הסאונד המוכשרים של "ג'אנגל סאונד" ואחרים, שהפכו את ההפקה דלת התקציב הזו לאחת החינניות על מסכינו. "כבר הולכים הביתה" שרה מיכל קהאן ב"היה כדאי" הישן והטוב, כשהיא מלווה בתזמורת המשטרה על רקע הכתוביות. באמת היה כדאי.