תבורך הוליווד על חירות שכזאת

שני סרטים חדשים בוחנים את האופן שבו הקולנוע האמריקני רואה עצמו: "סטייט פינת מיין" הכמעטעצמאי, שמשוחק איום ומבוים ברשלנות, ו"אמריקה מאוהבת", הקצבי והמחויך, שמגיע היישר מלב התעשייה

שני סרטים שעלו השבוע, "סטייט פינת מיין", ו"אמריקה מאוהבת", עוסקים באופן שבו הקולנוע האמריקני רואה עצמו, אבל הם מגיעים משני קצותיו של הסרט ההוליוודי.

"סטייט פינת מיין", שכתב וביים דייוויד מאמט, הוא אומנם סרט של אולפן גדול, אבל הוא מופק תוך מתן חופש מלא ליוצרו, ממש כמו סרט עצמאי. ומאמט אכן מממש את המנדט שלו, ויוצר סרט שצומח מחירות מוחלטת, כל-כך מוחלטת, עד שלא ברור כיצד היא ניתנה.

אולי צריך לברך על כך שהוליווד מספקת אמצעים ליוצר שבא להתעלל בה, מתוך תיעוב של כל מה שהיא מייצגת. תבורך הוליווד על חירות שכזאת. הצרה היא שמאמט, מלבד שנאתו לקולנוע כמדיום אסתטי וככלי מרכזי בתרבות העממית האמריקנית, הוא פשוט במאי קולנוע גרוע למדי.

זהו סרטו השביעי של מאמט, שמזוהה בדרך-כלל עם התיאטרון, שם דווקא עשה חיל עוד בשנות ה-70. מאז הוא פנה לערוצים נוספים, ביניהם לכתיבת תסריטים ("הבלתי משוחדים", המצוין), וגם לכתיבה ולבימוי סרטים מקוריים משלו.

הפעם מאמט בחר ללכת בעקבות בילי וויילדר ("שדרות סנסט"), פליני ("שמונה וחצי") ופרנסוא טריפו ("לילה אמריקני"). זהו מסלול לא פשוט ומפתה, כאשר יוצר סרטים, ששבע מהכול וראה כבר הכול, מבקש לבחון את המנגנון שמניע את הפקת הסרט (כל סרט), את הקיום הדק בין התעשייה המשומנת והאכזרית לבין הקסם הבלתי-נתפס של מעשה האמנות הקולנועי.

לרוב, זהו גם סוג של האשמה עצמית, כמו אצל וויילדר, או רחמים עצמיים, כמו אצל פליני, אבל תמיד אלה הם סרטים שנובעים מתוך אהבה למדיום. ניתן לראות את זה גם באותם סרטים קשים ומורכבים, כמו "מצב הדברים" של וים ונדרס, או בקומדיות קלילות ובלתי מחייבות כמו "נוטינג היל".

העמדה של מאמט שוללת מכול וכול את הקולנוע. הוא זוועתי, העשייה תפלה והתוצאה שקרית. זה מה שאומר סרטו, "סטייט פינת מיין", זה גם מה שאפשר לומר על הסרט עצמו.

זו לא עלילה לגמרי מופרכת של הפקה תקועה, שבלית-ברירה נאלצת לנוע מאתר צילום יקר לאתר צילום זול ונוח יותר. כבר היו דברים מעולם. הסרט שאמור להצטלם הוא "הטחנה הישנה", ובמאי חסר כריזמה במיוחד (ויליאם ה' מייסי) מצליח לאתר מקום הולם, תוך חיסכון של ממש בתקציב. הצרה היא שבמקום אין טחנה, ולכן הוא דורש מהתסריטאי שלו (פיליפ סימור הופמן) לשכתב את התסריט ולהיפטר מהסצנות שעוסקות בטחנה. הופמן, מצדו, קושר קשר רומנטי עם בעלת חנות מקומית (רבקה פיג'ון, רעייתו של מאמט), שזונחת את ארוסה המקומי (קלארק גרג), שהוא גם פוליטיקאי צר-עין, שמחליט לנקום בה ולהרוס את ההפקה כולה.

אבל יש לו מעט מאוד להרוס. שני הכוכבים הראשיים מתנהגים באופן מזוויע - האחד (אלק בולדווין) הוא חובב קטינות שמסתבך עם נערה סקסית (ג'וליה סטיילס) ומסבך את ההפקה כולה. השנייה היא כוכבת מפונקת (שרה ג'סיקה פארקר), שמסרבת לחשוף את חזה, על אף שידעה מראש שתצטרך לעשות את זה.

נוסף על כל אלה, על בימת הצילומים ההזויה מסתובב גם מפיק נוראי (דייוויד פיימר), שהוא גם עורך-דין שמצליח לנווט את ההפקה באמצעים מאוד לא כשרים. אפילו ראש העיר (צ'רלס דרנינג) נופל בפח שטומנים לו אנשי הקולנוע הציניקנים והמושחתים האלה.

לא ברור מה בדיוק רצה מאמט לומר. מה שכן ברור הוא שהסרט משוחק איום, מבוים ברשלנות ובחוסר-חן, והוא בפירוש לא מצחיק או משעשע, שזו כנראה היתה כוונתו הראשונית.

הסרט השני, שמראה את קרביה של התעשייה, הוא סרט הוליוודי פאר-אקסלנס. "אמריקה מאוהבת" הוא פרי יצירתו של בילי קריסטל, תסריטאי שנון למדי, שגם השתתף בהפקה וגם מגלם בסרט תפקיד חשוב.

קריסטל הוא מעין מפיק-עוזר, שזה עתה פוטר בידי מפיק היסטרי (סטנלי טוצ'י), אבל מיד מתבקש לחזור ולהציל את ההפקה האחרונה. הבמאי של אותו סרט (כריסטופר ווקן) מחזיק את החומר שצולם בכספת, ומסרב להראות את התוצאה הסופית, אלא רק בהקרנה מיוחדת לעיתונאים ולמבקרים.

הצרה היא שכוכבי הסרט (ג'ון קיוזאק וקתרין זטה-ג'ונס), שהיו נשואים בעבר, מסוכסכים כיום, וזה רע מאוד ליחסי-הציבור.

המשימה של קריסטל היא לדאוג להפגיש בין השניים ביום ההקרנה החגיגית.

קריסטל עושה כמובן את הבלתי-ייאמן. אלא שבלי משים הוא משדך בין קיוזאק, שלבו נשבר מול מעלליה של אשתו, שמחזיקה מאהב לטיני מגוחך (האנק עזריה), לבין אחותה, גיסתו (ג'וליה רוברטס), שמאוהבת בו בסתר כבר זמן רב. עכשיו, לאחר שג'וליה השילה קילוגרמים מיותרים, קיוזאק מבין שהיא אהבתו האמיתית, כמובן.

הסרט הקצבי אינו אחיד ברמתו, אבל הוא מספק שעתיים נעימות למדי של מבט חייכני, שבע-מעצמו וקסום, על הוליווד ועל תעשיית החלומות שלה.