היטל ביוב לוועדת ערר: בעיה בהלכה

עם כל הכבוד, לוקה מאמרם של עוה"ד אופיר ארגמן ועפר שפיר ("אין מערבבים ביוב ומים", "גלובס נדל"ן" 16-15.7.01), בשלוש נקודות עיקריות. המאמר אינו מוצא פתרון לשלוש בעיות מרכזיות העומדות כנגד אלו הרואים בפסק דינה של השופטת אילה פרוקצ'יה בעניין ע.א 2425/99 (להלן: "הערעור בעניין ייזום") הלכה הקובעת, כי אין להגיש תביעות בענייני ביוב לבתי המשפט באופן ישיר. בעיות אלו מתחדדות במיוחד לאחר החלטתו של השופט אליהו מצא בדנ"א 6951/00 (להלן: "הבקשה לדיון הנוסף").

ראשית - יקרא ויהפוך ויקרא הקורא את החלטתו של השופט מצא בבקשה לדיון נוסף, ולא ימצא כל נימוק מדוע דחה השופט את הבקשה ככל שהיא נוגעת להיטלי הביוב, אלא הנימוק היחיד המצוי בהחלטתו (אשר לכאורה חלה רק בענייני מים), כי "פסק דינו של בית המשפט העליון, שאישר במשתמע את הנחתו של בית המשפט המחוזי, אינו בבחינת 'הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון'". הא ותו לא. מצוות מחוקק היא, כי כל החלטה או פסק דין היוצא תחת ידיו של בית המשפט יהיו מנומקים. אי לכך, ומשלא ייתכן כי השופט מצא דחה את הבקשה לדיון הנוסף בעניין הביוב בלא כל נימוק, הרי שהנימוק דלעיל תקף גם לגבי עניין הביוב.

השופט מצא קובע, כי משום שהצדדים הסכימו, כי הסמכות הייחודית נתונה לשר הפנים (לגבי המים) ולוועדת הערר לענייני ביוב (לגבי הביוב), הרי שבית המשפט העליון לא קבע ולא נפסקה מפיו הלכה, כי הסמכות הייחודית (או העודפת) נתונה לגופים הנ"ל. חזרה למקורות פרשת ייזום, בבית המשפט המחוזי, מלמדת, כי אכן הסכמת הצדדים בעניין הסמכות נגעה לא רק לשאלת המים אלא אף לשאלת הביוב. וראו סעיף 4 להחלטת השופטת הילה גרסטל בבית המשפט המחוזי: "מהמקובץ עולה, כי הצדדים אינם חלוקים עוד בשאלה אם חוק הביוב ופקודת המים קובעים דרך השגה ייחודית על דרישת התשלום של הרשות. מוסכם, כנראה, כי החוקים אכן קובעים דרך השגה ייחודית".

שנית, הנשיא אהרון ברק והשופט יצחק אנגלרד, אשר ישבו לדיון בערעור בעניין ייזום, מציינים מפורשות בפסק דינם, כי דעתם מתאימה לנסיבות המקרה אשר הובא לפניהם. וראו סוף פסק דינו של הנשיא ברק, אשר לדעתו הצטרף השופט אנגלרד: "בנסיבות אלה הנני סבור, כי לוועדת הערר הסמכות לדון בתביעת ההשבה".

עמדה זו אף מתחזקת לאור העובדה, כי כחודשיים לאחר שניתן פסה"ד בערעור בעניין ייזום, ישבו הנשיא ברק והשופט אנגלרד לדין בתיק אחר (ע"א 1842/97) בעניין היטלי ואגרות ביוב ומים, שבו הועלו טענות נוספות לאלו שנטענו בעניין ייזום נגד היטלי ואגרות הביוב והמים, ובו ניתן מפי הנשיא ברק פס"ד לגופו של עניין, מבלי שהוזכרה חוסר סמכותו של בית המשפט.

ולהווי ידוע, כי סמכות עניינית הינה מהותית, ועל בית המשפט להעלות שאלת סמכותו, אף אם לא עשו כן הצדדים, ואף לראשונה בשלב הערעור.

אי לכך, אילו אכן סברו הנשיא ברק והשופט אנגלרד (אשר כאמור ישבו לדין בשני התיקים), כי אכן בערעור בעניין ייזום נקבעה הלכה בעניין חוסר הסמכות של בית המשפט, שומה היתה עליהם לדחות את הערעור מנימוק זה בלבד - דבר אשר לא נעשה ואף לא הוזכר.

שלישית, יש פסיקה אחרת של בית המשפט העליון בעניין היטלי ואגרות ביוב ומים בנסיבות השונות מאלה של עניין ייזום, הדנה לגופו של עניין (ע"א 6421/93, 6939) ואף קובעת הלכות. לו קבע פסה"ד בערעור בעניין ייזום הלכה נוגדת, היה עליו לעשות זאת מפורשות. ואולם הוא לא עשה כן.

אי לכך, במקרים שתקיפת היטלי ואגרות הביוב מסתכמת בתקיפת הודעת התשלום בלבד, הרי ככל הנראה (ואולם אין זו הלכה מחייבת), שמן הראוי לפנות ראשית לוועדת הערר לענייני ביוב. במקרים אחרים, שבהם מועלות טענות נוספות נגד היטל הביוב או שמותקפים אף היטלי ואגרות פיתוח נוספים, פתוחה הדרך לבית המשפט. מובן, כי קיימות טענות נוספות נגד היות החלטת בית המשפט בערעור בעניין ייזום הלכה בדבר הסמכות, אולם אין זה המקום להרחיב.

הכותב הוא ממשרד נמרודי-שפר, העוסק בענייני אגרות והיטלי פיתוח ומיסוי מוניציפלי.