שוליים 1

לא פחות משהפקתי הנאה מההרצאות עצמן, הפקתי הנאה מהצפייה בסטודנטיות השקדניות שנהגו לרשום בכתב ידן העגול והמסודר את דברי המרצה, לא מתוך מטרה להבינם, אלא על מנת לשנן אותם לפני הבחינה. הן היו רושמות ללא לאות, רק כדי לגלות כי בתום ההרצאה נותר בידן טקסט המזכיר מעט שיר של להקת "נושאי המגבעת" - אין משפט אחד שקשור לקודם או לבא אחריו, אלא אם התחברת לעולם האסוציאציות הפרטי של בעליו.

אבל לא בשבחו של ד"ר אוחנה באתי לספר, אלא שהצירוף בין התואר ד"ר לשם המשפחה "אוחנה" היה משעשע בעיניהם של הרבה אנשים. אפילו בעיתון הסטודנטים שיצא בתום אותה שנה, נפתח הראיון שנערך עמו בכותרת: "אוחנה לוקח פנדל". ומילא עיתון סטודנטים, גם עיתונים ארציים ומכובדים שבהם התראיין מעת לעת, השתעשעו לא אחת בשם המשפחה. הרי אוחנה הוא שם הולם לשחקן כדורגל, ולא לאיש אקדמיה.

נזכרתי בד"ר אוחנה אמש, אגב צפייה ב"טעות בזיהוי", סרטה של נורית קידר ששודר במסגרת שבוע "עושים בית ספר" בערוץ בריזה. הסרט מגולל את סיפורם של שלושה תלמידים שאובחנו על ידי המערכת כבעייתיים, יותר על רקע של אי-התאמה חברתית ופחות על-פי שיפוט אובייקטיבי של כישוריהם האישיים. ולראייה: אחד מהם הפך ברבות השנים לד"ר לפיסיקה, השני הפך למנהל בתחום החינוך בעל תואר שני, ואילו השלישית הפכה למנהלת משרד בתחום החינוך, ונמצאת על סף לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה. אכן, טעות בזיהוי.

אלא שהסרט החשוב הזה אינו מצליח לבאר לצופה האם הטעות שנעשתה במקרה של יוסי, ורה ואבי, תקף ככלל לגבי תלמידים ממוצא מזרחי. האם הוא תקף גם היום? ואם כן, מה היקף התופעה? המספרים המוצגים בתחילת הסרט, לפיהם בכל עיירות הפיתוח אין אף בית-ספר תיכון עיוני, ולעומת 38% מהתלמידים ממוצא מזרחי הזכאים לתעודת בגרות ישנם 43% תלמידים ממוצא מערבי הזכאים לתעודה זו, מעלים תהייה: למיטב ידיעתי, פער של 5% אינו מעיד על קיפוח מתמשך, אלא דווקא על צמצום הפער. ובכלל, איך מוגדר ילד שהוא כבר דור שני או שלישי בארץ? האם עצם הצגת השאלה אינו חלק מהבעיה?

כלומר, לא הקיפוח, שעליו אין עוררין, אלא הניסיון לשמר אותו ולהתרפק עליו כמפתח לכל תחלואי החברה הישראלית. למשל, במקרה של ד"ר אבי כהן, המופיע בסרט, שנדמה כמי שמתעקש לנמק אפילו את העובדה שלא נישא מעולם, בתחושות הקיפוח שליוו את ילדותו. נו, באמת.

ב"טעות בזיהוי" מופיעים הגיגים המושמעים על ידי האמן דודו אלהרר. טקסט אחד משווה בין חווית השואה לחווית הקיפוח: "הרי שער עליה אינה אושוויץ, המעברה אינה מיידנק, די.די.טי הוא לא ציקלון בי, וכל ההרוגים שנפלו לפני, במהלך ואחרי הקמת מדינת ישראל בכל שנותיה, לא ידמו ליום אחד בקרמטוריום".

מעבר לאמיתות העובדות בדבריו של אלהרר, מה היא בעצם טענתו? שחווית השואה בעוצמותיה הנוראות דחקה מסדר היום את חווית הקיפוח? או שזו העניקה לממסד האשכנזי את הזכות המוסרית לפגוע במזרחים? לא ברור.

ערוץ בריזה, המנסה לעצב זהות ישראלית-מזרחית עכשווית, ניסה לקדם דיון בנושא חשוב. חבל שהדיון הזה, לפחות על פי "טעות בזיהוי", התמקד בשלושה סיפורים אישיים ובסיסמאות.