הנקראות ביותר

ילדי תימן תחילה

רפי רשף רצה מאוד וביטל, דן מרגלית רצה מאוד מאוד וביטל. שושי זייד התעקשה לדבר על ילדי תימן, ובתוכניות האירוח הסכימו לראיין אותה רק כאמא לבת הנשואה לאחד מחסידי עוזי משולם. מי שלא נתן לה זמן מסך, יצטרך לקרוא כעת ספר שלם

בשבוע שעבר קיבלו כ-800 משפחות מכתב מוועדת החקירה הממלכתית בפרשת היעלמותם של ילדי תימן. הוועדה בישרה להם כי היא עומדת לפרסם בקרוב את הדוח הסופי, וביקשה מהם, לאחר שיקבלו מכתבי סיכום פרטניים, לכתוב האם יש להם התנגדות לפרסום הממצאים בעניינם גם בדוח הציבורי.

פרשת ילדי תימן - היעלמותם של עשרות, מאות, ויש הטוענים אלפים, מבין ילדי העולים בשנים 1954-1948 - אינה נמצאת היום גבוה בסדר-העדיפות של הסיקור העיתונאי, ועניין מכתבי הוועדה לא זכה לפרסום. בדרך דומה התקבל גם ספר חדש על הפרשה, "הילד איננו", שכתבה שושי זייד. ספרים קודמים על ילדי תימן התפרסמו בדרך-כלל בהוצאה עצמית, וגם זייד בחרה במו"ל קטן, הוצאת גפן ("הם פרסמו את 'מי רצח את רבין', וחשבתי שלא יחששו להוציא את הספר שלי").

זייד - אשכנזייה, גדלה בפתח-תקווה, מורה לכימייה לשעבר וכיום מדריכת חינוך בקיבוץ סעד - נחשפה לפרשת ילדי תימן במהלך אירועי יהוד, 1994. בתה נשואה לאחד מחסידיו של הרב עוזי משולם, וכשהחלה ההתבצרות מצאה עצמה זייד יחד עם שאר המשפחות בלב הסערה. לראשונה, הקשיבה לדברי המשפחות, קראה את דברי הרב משולם ועמותת משכן אהלים, ולא הבינה כיצד התקשורת אינה מכסה כלל את גילויי האהדה שלהם זכה הרב משולם מהסביבה, רק את תלונות השכנים וגרסת המשטרה.

היא ביקשה ללמוד את היקף הבעיה, ועשרות ומאות סיפורים החלו לזרום אליה על היעלמות ילדים במעברות, לקיחתם למרפאות ובשורות החטף להורים על מותם, הופעתם של זרים ועקירת תינוקות מזרועות אמותיהם. זייד כרכה את התעניינותה בפרשה עם עבודת מאסטר שעשתה באוניברסיטת בר-אילן. היא סרקה את כל המסמכים הגלויים, את הפרסומים בעיתונים, דברי הכנסת ודיווחי שלוש הוועדות הציבוריות שדנו בפרשה בשלושים השנה האחרונות.

"כל מי שחקר את הפרשה ואסף ממצאים נסוג בשלב המסקנות מהמסקנות המתבקשות", אומרת זייד. "אני יודעת שכאן, במדינת ישראל, חיים מאות רבות ואולי אלפים של הורים שילדיהם נחטפו מהם. אין לי שום מסמך סודי, אבל אוסף ראיות נסיבתיות מצביע על כך שהמספרים שמסופקים אינם נכונים, ושמשום-מה המדינה אינה פותחת ומציגה תיקי אימוץ ממקרים שקרו לפני חמישים שנה".

הספר שלה מצטט כמה מסמכים מטרידים, כמו דברי השופט חשין בספרו "ילדי אימוצים", על רוח התקופה: "למרבה המבוכה ניתנים צווי-אימוץ וצווי-אפוטרופסות שבוע שבוע ויום יום בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה. כל זה אינו משווה כבוד רב לחוק ולעושי דברו". בנספחים יש גם מסמך מצולם של חוקרי מצ"ח, המעיד כי שלומי אסולין, מתלמידי משולם, נורה למוות בגבו, בניגוד לגרסת המשטרה, שלפיה אסולין כיוון נשק וצלף המשטרה ירה בו בתגובה.

זייד: "בוועדת אור נשאלו השוטרים אם הם ירו פעם באש חיה, והם אמרו כן, באירועים ביהוד. חשבתי שאם הם מסתמכים על המקרה ההוא, אז הם אשמים מאוד".

היא לא מבינה למה ועדת אור זוכה לאזכורים שוטפים, הרבה יותר מוועדת החקירה של ילדי תימן. "היו בוועדה עדויות, רק לצלם לטלוויזיה, ואנשים היו בוכים בבית", היא אומרת. "אני זוכרת אמא אחת מתארת בפני הוועדה איך חטפו לה את הילדה. היא כל-כך פחדה שזה יקרה לה. במשך שלושה חודשים לא עזבה את הילדה. היתה לילדה כבר דלקת עיניים, והאמא היתה מושיטה יד מבעד לדלת המרפאה, שרק יתנו לה טיפות. בסוף לקחו לה את הילדה 'רק לרגע', ואין ילדה יותר. אחת המנקות שם אמרה לה שלקחו את הילדה לתל-השומר. היא הגיעה לביתנים, 'הולכת בית, בית, אומרת איפה בינת'. היא היתה אז בתקופת ההנקה, והיא עומדת בבית-משפט, חמישים שנה אחרי, מצביעה על החזה ואומרת לוועדה, 'כל-כך כאב לי', כאילו מרגישה היום את הכאב בחזה. כולם בוועדה בכו".

היא עצמה ניהלה תכתובות עם יו"ר הוועדה, השופט יעקב קדמי, שהחליף את יהודה כהן התשוש ("עייפותו עוררה בי תהיות לגבי מניעיו של השופט שמגר, במנותו שופט מבוגר ועייף לעמוד בראש הוועדה"). קדמי אף זימן אותה אליו לשיחה ארוכה.

ועדת החקירה קמה ביוני 1995. זייד ניסתה לעניין את התקשורת שנה קודם-לכן, במהלך אירועי יהוד. אלה היו הימים הראשונים של ערוץ 2, וזייד פנתה לתוכניות אירוח והציגה עצמה כאמא של בת בכת. בתוכנית של רפי רשף שמחו לקראתה.

"לאחר שתי שיחות עם התחקירנית, כשהודעתי שאדבר על הכת רק אחרי שאספר על ממצאיי בקשר לפרשת ילדי תימן, הודיעו לי לא לבוא. פניתי לתוכנית של דן מרגלית. תוחקרתי על-ידי התחקירנית בשתי שיחות ארוכות מאוד. סיפרתי להם את כל הידוע לי, והם התנו איתי שלא אתראיין ולא אתקשר לכל אמצעי-תקשורת אחר. הסכמתי. הם מצדם הסכימו לתנאי שלי, שאדבר קודם על גילויי בקשר לילדי תימן. ושוב, כמו בתוכנית של רפי רשף, הגיעה ההודעה שלא אבוא. ההסבר שקיבלתי לאחר כמה ימים של הפצרות היה שהביטול נבע מהתעקשותי לדבר על פרשת ילדי תימן. לטענת התחקירנית, 'העם רווי בילדי תימן'. טענתי שאני 'העם', ועד לפני חודש לא ידעתי דבר. זה לא עזר".

אין לזייד ציפיות גדולות מוועדת החקירה. "הוועדה הרי לא תודה שהיה משהו מאורגן. אני לא משלה את עצמי, אין דרך לשבור את הממסד. בוודאי יפרסמו את הדוח ביום גדוש באירועים ביטחוניים, ואז את מי זה יעניין. זו תקופה לא טובה לעיסוק בפרשה. ואחרי שש שנים וחצי שהוועדה הזאת יושבת, גם ההורים לא מאמינים. אבל זה לא ייעלם. אין לך מושג איזה ארכיונים המשפחות האלה מנהלות. ההורים ילכו לעולמם, והפרשה תעבור לדור האחים".

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!