אין חפץ בו

לשכת רה"מ מתבזה שוב ושוב בנסיונותיה למנות מנכ"ל פוליטי לרשות השידור. ניתן היה לחסוך את הבזיונות, אילו היה אורי שני מציץ בקורות החיים של המועמדים ומשווה אותם לדרישות החוקיות

פסילת מינויו של ניר חפץ לתפקיד מנכ"ל רשות השידור על-ידי ועדת רביבי היתה צפויה מראש, כמו שהיתה צפויה פסילתו (שמו לא הוגש בסופו של דבר לוועדה) של אלון אלרואי לתפקיד יו"ר הרשות. שניהם מועמדים של לשכת ראש הממשלה, אריאל שרון: הראשון של אורי שני-גדעון סער, השני של שרון עצמו.

עוד לא יבשה הדיו מעל פסילת חפץ, והנה כבר מורץ בקבוצת "ידיעות אחרונות" שם חדש: עורך שבועון הטלוויזיה והבידור "פנאי פלוס", יגאל גלאי, שאמנם יש לו ניסיון ארוך יותר מזה של חפץ בעיתונות הכתובה, אבל גם הוא נעדר לכאורה כישורים מספיקים לניהול גוף השידור הציבורי הגדול במדינה.

הסיבה לפסילה בשני המקרים (חפץ ואלרואי) אינה מסובכת במיוחד: שני המועמדים פשוט אינם עומדים בתנאי הסף הנדרשים מיו"ר וממנכ"ל בחברה ממשלתית, שבה אלפי עובדים והיא מגלגלת תקציב של כמיליארד שקל בשנה.

רשות השידור אמנם אינה חברה משלתית, אלא תאגיד סטטוטורי, אולם לגבי מינויי דירקטורים היא כפופה לאותם פרמטרים כמו חברה ממשלתית - דרישה של השכלה (או ניסיון מצטבר ששקול לה), ניסיון ניהולי והעדר זיקה פוליטית.

אלרואי אינו מחזיק בתואר אקדמי. הוא למד במסלול מינהל בכיר באוניברסיטת חיפה, אולם לא סיים את התואר; הוא פעיל במרכז הליכוד. שמו של אלרואי לא הוגש כלל לוועדת רביבי, לאחר שבשיחת טלפון מקדימה שניהל שני עם השופט יצחק רביבי, הובהר לו שאלרואי לא יעבור.

יש הטוענים, כי נסיונו של אלרואי ברשות השידור (הוא חבר בוועד המנהל ב-4 השנים האחרונות) היה נשקל ככישור יתר בוועדה, נגד העדר התואר האקדמי והעדר הניסיון הניהולי של גופים גדולים, ואולי אפילו נגד הזיקה הפוליטית, אבל החברות בליכוד עמדה לרועץ.

אפילו שרון, שביקש למנות את אלרואי, ושני (שכנראה לא התלהב, אך הלך על זה) הבינו, שמינוי של פעיל ליכוד כיו"ר רשות השידור היה נראה רע מאוד בציבור, והיה עלול ליפול בבג"ץ. שני טען שאינו רוצה לבזות את שרון - ושמט את אלרואי עוד לפני הוועדה.

אבל זה לא הפריע לשני/סער להריץ מיד לאחר אלרואי את ניר חפץ. היה זה מועמד שחשיפת שמו הפתאומית הממה את ענף התקשורת, וגררה כתבות ומאמרים חסרי תקדים בחריפותם. חפץ עורך בשנתיים האחרונות את רשת מקומוני "ידיעות אחרונות", ולפני כך ערך את המקומון של פתח-תקוה. הוא אינו עומד בשום קריטריון של ניסיון ניהולי מספק. אבל שני, כמו מנכ"לי משרד רה"מ לדורותיהם, היה כבר נתון כולו בתוך התהליך, נחוש למנות איש משלו בצומת הכי חשוב בתקשורת. הוא הביא את חפץ, וגם לאחר שגלי ההתנגדות הלכו וגבהו - הוא לא ויתר.

הפעם לא נעשתה שיחה מקדימה עם רביבי (אולי משום שהאחרון היה בחופשה קצרה), לא נעצרו לבדוק את הרזומה, הניירות של חפץ הוגשו לוועדה, והסוף ידוע. חפץ נפסל, והביזיון הכפול מונח לפתחו של שרון.

ברשות השידור טוענים היום, ששני העדיף מלכתחילה למנות מנכ"ל מטעמו, ולא יו"ר. הכוח שיש למנכ"ל על הליין-אפ בטלוויזיה וברדיו, גדול לאין שיעור מזה של היו"ר. מנכ"ל "משלנו" יכול לעשות פלאים לתדמיתו של ראש ממשלה וצוותו, בייחוד כשאחת המטלות הראשונות שיעשה יהיה למנות מנהל לערוץ 1.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בסך הכל היה צריך להציץ בקורות החיים של המועמדים, לבדוק מה דרישות חוק החברות לגבי מנהלים, דירקטורים ויושבי ראש של חברות ממשלתיות. אפילו כיום, התעלמות כה בוטה מכל אלו, אינה עוברת. וכך קורה שלשכת ראש הממשלה, שמבקשת למנות מנכ"ל פוליטי לרשות השידור, אינה מסוגלת לנפק אף מועמד ראוי מבחינה ניהולית, ומתבזה שוב ושוב.