מחנה המעפילים בעתלית

במחנה המעפילים בעתלית, שהוכרז כאתר לאומי, נחנך היום (א') 'צריף ספר המעפיל', במעמד ראש הממשלה, אריאל שרון, ושר התיירות, רחבעם זאבי. ספר המעפיל הנו תוכנת מחשב ייחודית שהגתה המועצה לשימור אתרים, המנציחה ומתעדת את כל מפעל ההעפלה. השאיפה היא לרכז לראשונה מידע על מספר רב ככל האפשר של מעפילים, פרטיהם האישיים וסיפורם האישי - דור שהולך ונעלם. בפרויקט הושקעו 1.5 מיליון שקל.

כיום, חלק ממחנה המעפילים המקורי שוחזר, והפך למרכז לתולדות ההעפלה היהודית לארץ-ישראל, שמנציח את גבורת הלוחמים והמעפילים. מבנה החיטוי (דיזנפקציה) וחלק מן הצריפים שוקמו ושוחזרו ביוזמת המועצה לשימור אתרים, המועצה המקומית עתלית והעמותה לשיקום מחנה עתלית. האתר מיועד לשמש כמרכז חינוכי ללימוד תולדות ההעפלה, ולהנצחת גבורת הלוחמים והמעפילים.

במקום תצוגות ומוצגים מחיי המחנה, חיי המעפילים וההעפלה, כולל כלי רכב משוחזרים מהתקופה ההיא ופרטים רבים נוספים; תוכנית אור קולית; משחקי מחשב מולטימדיה איטראקטיביים; וספריה חינוכית היסטורית לעבודות תלמידים. במקום מתקיימים ימי עיון, טיולים, משחקי הדמיה וכנסים.

הרקע הכללי: ממזרח לישוב הקטן נמצא מחנה מעצר למעפילים, שהוקם על ידי שלטונות המנדט הבריטי על שרידי מחנה צבא. המחנה נבנה בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, במטרה לעצור מעפילים בלתי לגאלים. במחנה נכלאו מעפילים שנתפסו בעת עלייתם לארץ ישראל ללא אישורי עלייה (סרטיפיקאטים), אם דרך הים או דרך היבשה. כן נכלאו במחנה פעילי היישוב שנאבקו בשלטון הבריטי, ביניהם עצורי 'השבת השחורה' ולוחמי אצ"ל ולח"י שנעצרו על ידי הבריטים. בכל תקופות קיומו היו עצורים במחנה כ-60 אלף מעפילים.

המאבק לעלייה חופשית והעפלה: ההעפלה לא"י נמשכה עד להקמת המדינה, ובאמצעותה עלו בדרכי היבשה, האוויר והים יותר מ-120 אלף עולים. מספר אוניות המעפילים אשר הפליגו ארצה בדרכי הים התיכון עלה על 140. על אף כי החוקים וההגבלות שגזרו הבריטים במהלך מלחמתם בעלייה, שכללה גירוש מעפילים לקפריסין או החזרתם לארץ מוצאם - לא עלה בידם לעצור תנועת המונים זו.

לשיאה הגיעה ההעפלה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עת רבבות פליטי השואה שחיפשו מולדת לאחר עקירתם מבתיהם ומשפחותיהם ושחרורם ממחנות ההשמדה. במקביל, התרחבו גלי העלייה גם מארצות ערב, שבהן החלו לרדוף ולהצר צעדי יהודים.

ארגון ההעפלה היה מבצע מורכב ומסובך ביותר, והפך, יחד עם מבצעי ההתיישבות והמרי, לחוד החנית של המאבק הציוני בבריטים. ההעפלה עסקה בחשאי באיסוף מודיעיני, ריכוז והכנת המעפילים קרוב לנמלי היציאה, רכישת אוניות והכשרתן לקליטת אלפי עולים, הכנת צוותים לאוניות והדרכתן, הברחת גבולות באירופה, בצפון אפריקה וברחבי המזרח התיכון, ארגון הובלות והיסעים ביבשה ולעתים גם באוויר, ניתוב אוניות, אספקה לאוניות ותדלוקן, הכנת החופים בארץ לעגינה, קליטת העולים ביישובים ועוד אלפי פרטים מכריעים בחשיבותם להצלחת הפעולות.

חיי היומיום במחנה המעפילים: יחד עם ההלם והזעם על מעצרם של המעפילים על אדמת ארץ ישראל, פעלו אנשי היישוב מאחורי גדרות התיל לשיפור תנאי החיים של העצורים, באמצעות סיוע בחבילות מזון, בגדים, צעצועים וספרים. כמו כן, טיפחו את חיי החברה והרוח, ארגנו תחרויות ספורט, מסיבות חג, חוגים שונים והרצאות.

למרות השמירה הבריטית הכבדה, מסדרי הנוכחות וספירת המעפילים, והחובה להימצא בצריפים מרדת השמש ועד הזריחה - התפתחו במחנה חיי חברה ערים: העולים למדו עברית, שירים וריקודי ארץ ישראל. המסורת היהודית נשמרה בעזרת שירותי הדת שהתארגנו במחנה: נערכו בריתות מילה, חתונות ובר-מצווה. הווי מיוחד נרקם סביב ההפרדה הכפויה בין הבחורים לבחורות, ביניהם חצו גדרות תיל. כמו כן העלו המעפילים את המורל בהקנטות ולעג שהטיחו כלפי השומרים הבריטיים, ובשיאם הגיעו לשביתות רעב והפגנות.

בליל 9 באוקטובר 1945 שוחררו עצורי המחנה בעתלית בפעולה נועזת של לוחמי הפלמ"ח. בהתראה של יומיים בלבד נאסף נשק, הוחדרה למחנה קבוצת אנשי פלמ"ח, שהכינה את הדרוש מבפנים, ושובצו מלווים כדי להוליך את 210 העצורים שהיו אז במחנה לקיבוץ בית אורן הסמוך, ומשם ליגור. התוכנית פעלה כמתוכנן: אנשי הפלמ"ח הצליחו להשתלט על זקיפי המחנה, לחתוך את גדר התיל שהקיפה אותו, ולהוליך את העצורים לבית אורן ומשם בדרכי הטעיה ליגור.