"מדמואזל ז'ולי", מאת אוגוסט סטרינברג, תיאטרון גשר. נוסח ההצגה ותרגום: גד קינר; נוסח ההצגה ובימוי: יוסי יזרעאלי; תפאורה: אלכסנדר ליסיאנסקי; תלבושות: רקפת לוי; תאורה: אבי יונה בואנו; מוסיקה: אבי בנימין. משתתפים: אפרת בן-צור, איגור מירקורבנוב, נטליה וויטילוביץ-מנור.
מדמואזל ז'ולי (בן-צור) היא בת אצילים שמקיימת יחסים מוטרפים עם המשרת בביתה (מירקורבנוב). ברקע, המשרתת המאורסת לו (וויטילוביץ-מנור) עדה למתרחש.
מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מציין, שזו "דרמה פסיכולוגית, עמוסה בסמליות", ש"זכתה כאן להפקה מושקעת לעייפה". ההפקה של יזרעאלי (הבמאי) יוצרת "מין פולחן תיאטרוני רב-חשיבות עצמית, החסר את הדבר העיקרי שיעניק לו חיים: את התחושה שהדמויות המאכלסות עולם זה הן בשר ודם, ובעיקר רגש אמיתי".
בן-צור-ז'ולי נוקטת "מאניירה ילדותית המקשה להבין איך המשרת שלה נופל בקסמיה הנשיים" ונראה ש"אין לה היכולת הקולית - וגם הרגשית - להביא אל הבמה את הקרביים הרוטטים והחייתיים - של הדמות". מירקורבנוב נדמה כ"עושה הצגה", ב"מין משחק חיצוני, מוגזם, ולא משכנע". וויטלוביץ-מנור היא "היחידה שמנסה ליצור התנהגות אמינה".
ובאין אמינות, ובהתנהגות - "המוטרפת וההפכפכה, יש להודות - של הדמויות, כל המסגרת התיאטרונית היפה בולטת בריקנותה".
אליקים ירון ("מעריב") טוען, שהמחזה של סטרינברג מיושן והבימוי של יזרעאלי חושף "את מידת התיישנותו". הוא "ביים הצגה פשטנית, ועיטר אותה בשלושה ריקודים טרחניים. בסיום רוקדת ז'ולי עם מלאך המוות, כדי שנבין)".
אם לא די בכך, קיימת "בעיה חמורה לא פחות" של משחק. בין בן-צור ומירקורבנוב "אין שום הידברות בימתית ופחות מכל מתח מיני, שבלעדיו אין למתרחש על הבמה כל משמעות". המשחק שלה מצטעצע והוא "מדדה אחרי המלים באופן מייגע". התוצאה היא ש"לא רק ש'מדמואזל ז'ולי' היא פשטנית בהצגה של 'גשר', היא גם מיושנת".
שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") מציין, שהמחזה של סטרינברג ניסה, בסוף המאה ה-19, "לקעקע את הקונבנציות של התיאטרון המלודרמטי", וליצור תיאטרון נטול אפקטים ורגש מתפרץ, שמותיר מקום "רק למשחק אמין ופשוט".
ההפקה של יזרעאלי "מנסה לקרוא מחדש את המחזה כמחול מוות מסוגנן וגרוטסקי", כשסיפור המחזה מתפתח "למסע של גאולה פרברטית דרך הביבים, שנפתח בתמונה מרשימה של דמויות מעוותות, המרקדות לצליליו של סאטיר ומסתיים בתמונת פסיון גרנדיוזית".
אלא שסגנון הבימוי "סוחף אחריו את שני השחקנים הראשיים לביצועים בעייתיים". המעברים של מירקרבנוב מהמשרת הכנוע למאהב השחצן "אינם משכנעים", ובן-צור, "חביבה" אמנם כגבירה המשתעשעת עם משרתה, "אך ככל שמצבה מידרדר היא נסחפת למשחק רגשני, מוחצן וחסר מורכבות".
הסגנון "הסימבוליסטי" של יזרעאלי משתלב אמנם היטב עם תיאטרון גשר. "הבעיה היא שהבמאי והשחקנים הולכים כאן נגד הסגנון של הטקסט, והתוצאה היא ניסיון מעניין, שמייצר כמה רגעים יפים, אך נכשל כי הוא מאבד את האמינות הבסיסית של הסיטואציה הדרמטית".
בקיצור: בימוי בעייתי, שגורר את השחקנים לביצוע בעייתי ובלתי אמין.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
