כמה שוקל מאבקם של תושבים בכובש זר?

זהו הסרט הראשון שמסוגל לאיים על התואר "הסרט הטוב ביותר של כל הזמנים", שנפל בחלקו של "האזרח קיין" (1941), ממש כך. וקופולה (גם בזכות שני חלקיה של הטרילוגיה "הסנדק") הוא ללא ספק גדול יוצרי הקולנוע שקם לאמנות האדירה הזאת.

יוצר, אמרתי, ולא סתם במאי, כי קופולה הוא הכול - מפיק (גם לאחרים), תסריטאי (גם לאחרים) במאי בחסד עליון, ובגרסה החדשה של "אפוקליפסה" הוא גם מפליא בעיצובו של פס הקול, ובכלל במוסיקה המקורית שהוסיף על החומר שכתב בעבורו אז, לפני עשרים ושתיים שנה, אביו המנוח.

העובדה שקופולה שב אל אותו סרט מעידה לא רק על כך שהאיש מגלומן (כך היו גם אורסון וולס וסטנלי קובריק), אלא גם שהפרויקט הזה הוא בעצם הסיבה לכל פעילותו של קופולה, מאז עשה את סרטו הראשון ב-1965 ועד היום. במילים אחרות, הכול מתגמד מול היצירה הזאת. קופולה עם סרטיו האחרים, וסרטים של אחרים מאז ומעולם.

עד כדי כך זהו סרט גדול ומושלם, שפגמיו המעטים נבלעים בתוך המולת העשייה הקולנועית הזאת. קופולה כה נחוש בדעתו ומאמין בדרכו ובכוחו ובכישרונו, עד שהוא לא ממש מתייחס לכל השאר. מי הם בכלל המפיקים, המפיצים, המבקרים, הצופים, אנשי התרבות ושומרי המוסר, שיגידו לו מה עליו לעשות. הוא יודע טוב מכולם את מלאכתו, והדברים האלה נכתבים ללא כל אירוניה כלפיו. הוא אכן יודע את מלאכתו הקולנועית, ומתוך הידיעה המלאה הזאת הוא פורץ לטריטוריות אחרות בביטחון מעורר השתאות.

הנה בקצרה תמצית הסיפור: קפטן ווילארד (מרטין שין) מקבל משימה סודית ומסוכנת - עליו לאתר ולחסל את קולונל קורץ (מרלון ברנדו), שהפך לרוצח נתעב והקים לעצמו צבא משלו, ובכך מאיים בעצם על הסדר שהאמריקנים מבקשים להטיל על וייטנאם, באמצעות מלחמה עקובה מדם, טרור ופשעי מלחמה איומים.

הימים הם ימי לינדון ג'ונסון, בשלהי שנות ה-60, לפני עלייתו של ניקסון לשלטון. הבחירה בזמן הזה אינה מקרית, שהרי קופולה מבקש לשרטט את ראשית התנפצותו של החלום האימפריאליסטי האמריקני. לא זה שממילא התנפץ בימיו של ניקסון, אלא דווקא החלום בשלב האופורי של ראשית המלחמה.

קל לתייק את הסרט כאנטי-מלחמתי, אבל לקופולה אין עניין בתוויות. הוא גם לא מבכה את גורלם המר של תושביה האומללים של וייטנאם. העניין נמצא בעוצמתו של הסרט, משום שאם גם היום יכול "אפוקליפסה עכשיו" לטלטל בחוכמה כזאת את הצופה של ראשית האלף השלישי, משמע שהדבר נובע מיכולתו לחרוג הרבה מעבר לנתוני הפתיחה שלו.

קפטן ווילארד, עם כיתה מלאה, על ספינת מלחמה קטנה ומהירה, יוצא למסע שבסופו הוא הופך לקולונל הנתעב. הרפלקסיביות הזאת נעלמה בזמנו בגרסה הראשונה, ועכשיו, עם התוספות שקופולה שלף ממעמקי המעבדה, מתבהרת התמונה. ואולי בעצם להיפך, שום דבר לא נעשה בהיר יותר, אבל מה שאכן נעשה כאן הוא חיבורו הנפשי של ווילארד עם הדמון שממתין במעלה הנהר.

האיש הצעיר והמבוהל יוצא לפגוש את עצמו. המסע שהוא עורך הוא חיזיון אפוקליפטי על-פי כל כללי הטקס, עם הדין ועם אחרית-הימים גם יחד. אבל זהו יום-הדין של ווילארד, נפש רפויה ומבוהלת, שפוגשת במסע גיאוגרפי את התודעה ואת התת-מודע גם יחד, ובעצם את עצמה, אבל תחת תווית אחרת, שנקראת כאן קורץ.

מרלון ברנדו מצולם באפלולית. פה ושם, בזמן נאומו האחרון, ערב מותו, הוא מבליח מתוך האפילה, אף פעם לא באופן מלא, ותמיד חמקמק ובלתינתפס. ווילארד, שכבר שינה את עורו והפך לפרש החיוור של האפוקליפסה, מתעטף בדמות קורבנו, קורץ. עם מותו של קורץ נותר ווילארד עם נשמתו והופך לבבואה שלו, רפליקה מצמררת שמכילה בתוכה את המסע כולו.

קופולה אינו מתייחס לשום ריאליה. הסיפור מופרך מעיקרו. לא היה כדבר הזה במלחמת וייטנאם, וספק אם הגרסה הספרותית, שבכלל התרחשה באפריקה, מתקרבת למה שקורה שם. הכול מבוים בקרשנדו אדיר של זעם אלוהי, החל בסצנת המסוקים שבה מגיש רוברט דובאל את אחת ההופעות המדהימות שלו, וכלה בסצנה, אחת משלוש שנוספו לגרסה הזאת, כאשר ווילארד פוגש חבורה של מתיישבים צרפתיים בגבול שבין קמבודיה לוייטנאם. ליד שולחן-האוכל נשמעים דברים סתמיים, ומתבקשים לכאורה, על מהות המלחמה: מיהי אמריקה, מהו קולוניאליזם, מהו תפקידה של צרפת, וכמה שוקל מאבקם של תושבים בכובש זר? כמה רלוונטי ומדויק גם לימים אלה.

"אפוקליפסה עכשיו". הפקה ובימוי: פרנסיס פורד קופולה. תסריט: ג'והן מיליוס ופרנסיס קופולה, על-פי "לב המאפליה" מאת ג'וזף קונראד. צילום: ויטוריו סטורארו. מוסיקה:

קארמיין קופולה, פרנסיס קופולה. עם: מרטין שין, מרלון ברנדו, רוברט דובאל