הצנע וההפרטה

בתקופה הקצרה הזו, משחזר ד"ר יעקב וייס, ראש החוג לכלכלה במכללה למינהל, אוכלוסיית המדינה, שמנתה 600 אלף איש, יותר מהכפילה את עצמה. כל משק, לא כל שכן משק צעיר, לא היה מסוגל לעכל גידול כזה במספר התושבים.

שנות הצנע אופיינו בגלי עלייה אדירים מכל התפוצות. מאות אלפי עולים שוכנו במחנות עולים ורובם הגדול היו מובטלים. ההערכה היא, כי באותם שנים היה שיעור האבטלה 50%-40%, ומרבית העולים היו סמוכים על שולחן המדינה לכלכלתם. היציאה מהמיתון הכבד של אותה תקופה התאפשרה באמצעות דחיפה ממשלתית חזקה ומעורבות ממשלתית רבה - תופעות שנחלשו עם השנים.

לדברי וייס, הממשלה היא זו שנטלה אז את שרביט היוזמה והייזום, בהקמת תעשיות כמו בנייה וטקסטיל, השקעות, תשתיות ושירותים ציבוריים. אולם לא רק אלה: העולים עבדו גם בעבודות דחק, כמו ניכוש עשבים. משרד העבודה היה אחראי באותן שנים על מע"ץ, והוא זה ששלח עולים לעבודות יזומות רבות, כדי לאפשר את תנופת הבנייה והסלילה האדירה.

היוזמה הממשלתית השתלמה. בראשית שנות ה-50 המשק התייצב, ולאחר מכן נכנס לתקופת צמיחה שהיתה כרוכה בהקמת מדינה, משק ועסקים פרטיים.

המשבר הבא הוא זה שמכונה המיתון הגדול, שהחל ב-1963-1962 והסתיים בסוף מלחמת ששת הימים. יריית הפתיחה של המיתון הגדול נרשמה בפיחות המפורסם של 1962, כאשר שער החליפין של הדולר עלה מ-1.80 לירה ל-3 לירות.

המשק של אותם ימים אופיין בגידול איטי מבחינת תוצר ובאבטלה מאוד גבוהה. הענף שנפגע במיוחד, מציין וייס, היה ענף הבנייה - כמו בכל מיתון במשק. אולם באותה תקופה היו לכך סיבות נוספות: תום גלי העלייה הגדולים, ובעקבות זאת הפסקת הבנייה הממשלתית.

מלחמת ששת הימים, כזכור, סיימה את המיתון הגדול. זו היתה שעת פריחה חדשה בישראל. גלי העלייה חודשו, השטחים שנכבשו במלחמה היו זקוקים לתשתיות ובנייה, כמו הבנייה הבטחונית המפורסמת של אותן שנים. עם הפריחה הכלכלית החל גל נוסף של צמיחת עסקים פרטיים.

המיתון הבא החל ב-1979, וכשהבשיל, בראשית שנות ה-80, זכה לכינוי תקופת האינפלציה הדוהרת. לכך, מסביר וייס, גרמה מערכת שלמה של גורמים, ובהם גרעונות ממשלתיים גבוהים והדפסת כסף בלתי מוגבלת של בנק ישראל.

בתוך האופוריה הגדולה, שיצרה תחושה שיש בארץ כסף, והרבה, איש לא ניסה לרסן את האינפלציה הדוהרת, שהגיעה למאות אחוזים. הבורסה של אותם ימים היתה חלק מהאופוריה והתמוטטותה ב-1983, שקיבלה את השם משבר מניות הבנקים, היתה הקש ששבר את גב הגמל. זו יצרה תגובת שרשרת בענפים נוספים, והמשק היה בטירוף מערכות.

התקופה הזו הסתיימה ב-1986, עם יישום תוכנית הייצוב המפורסמת של פרופ' מיכאל ברונו ואחרים. המשק נאלץ להסתגל למונחים חדשים כמו הקפאת מחירים, הקפאת שכר וגם למטבע חדש שהשיק שר האוצר, יגאל הורביץ: השקל.

בין 1986 ל-1991, אומר וייס, המשק התייצב, אולם נשאר ברמת פעילות איטית. ב-1991 החלו גלי העלייה הגדולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שהוסיפו למדינה מיליון איש. אלה שימשו קטליזטור לפריצה של המשק המיוצב והאיטי, יחד עם הציפיות לשלום והצמיחה הגבוהה של ענפי ההיי-טק. האבטלה סוף סוף הצטמצמה.

אולם ב-1998 החל גל נוסף של האטה שהגיעו לשיאו השנה, עם חריג אחד: שנת 2000, שהיתה שנת צמיחה, בעיקר בזכות צמיחת ההיי-טק. כעת, אותה האטה שהחלה ב-1998 הבשילה לכדי המיתון הגרוע בתולדות המשק מאז שנות הצנע.

וייס סבור, כי המיתון הנוכחי והמיתון של שנות הצנע דומים בעיקר בנתוני הצמיחה, שפירושם צמיחה איטית מאוד אם בכלל. עם זאת, מבחינת נתוני האבטלה קיים פער גדול, שמעט מעודד, שכן בשנות הצנע היתה האבטלה גבוהה פי 4 או 5 מהיום.

אם נשווה בין המיתון הנוכחי לשנות הצנע נמצא שני הבדלים בולטים: אז הממשלה היתה המשק - היום היא מפריטה את אחזקותיה ומתרחקת. אז היתה התלהבות אידיאולוגית שחיפתה על הקשיים - היום יש תיסכול. האם זה מה שמחכה לנו ב-2002? לאוצר פתרונים.