הערכה: הטיה אינה מעשית

האילון איננו הנחל היחיד בארץ שאיננו מצליח להגיע לים בגלל חסימת רכס הכורכר, והוא זורם לאורך הרכס ונשפך לנחל שכן הצליח לפרוץ אותו. זוהי תופעה טבעית. נחל רשפון למשל איננו נשפך לים מול רשפון. הוא זורם צפונה לאורך רכס הכורכר עד לנחל פולג. מעניין לציין, כי הבריטים בחרו את תוואי הנחלים האלה כתוואי מסילת הברזל שהקימו במישור החוף.

בחודשים האחרונים מבצעת עיריית תל-אביב, בעלויות ענק, חציבה של מנהרת ניקוז תת קרקעית לניקוז המים הנקווים בפרדס דקא ובמחלף וולפסון המשוקע, אל הים.

מדוע דווקא פרדס דקא מוצף מידי כמה שנים? מדוע לא שמענו על שטפונות בנחל אלכסנדר שאגן הניקוז שלו גשום בהרבה? הסיבה לכך היא במידה רבה הקטנת יכולת חילחול מי הגשם לקרקע, עקב כסויה ב"שלמת בטון ומלט", אשר איננה מאפשרת למי הגשמים לחדור לאקוויפר החוף. כך זורמים לים מיליוני מטרים מעוקבים של מים שפירים, ובדרכם הם מציפים שכונות מגורים.

במקום לדאוג להחדרת מי הגשם לקרקע, בונים מערכות ניקוז אשר מזרימות את מי הגשם כנגר עילי, מהר יותר. מערכת יקרות אלה תופסות גם שטח יקר, שעליו היתה עשויה לעבור מסילת ברזל כפולה, בדיוק כמו על תוואי נחל רשפון ונחל אביחיל. כשהמערכת קורסת בשל הגידול הבלתי מבוקר של השטח הבלתי חדיר, משקיעים הון עתק במערכות מתוחכמות ויקרות יותר. במקביל, משקיעים כספים נוספים במתקנים להתפלת מי ים, שיתפילו כמות זעירה של מים לעומת כמות מי הגשם שחדרה בעבר לאקוויפר החוף באופן טבעי.

את מי השטפונות במוצא הנחל מההרים ניתן לאגום במאגר השקטה וחילחול איטי, בעמק איילון. במים ניתן יהיה גם להשתמש לשימושים חקלאיים. אלא שנראה כי אף אחד לא יעיז לעשות זאת, כל עוד עתיד השטח איננו ברור מבחינה מדינית. במורד הנחל יש להקים אגם נוסף למי הנחלים המצטרפים לאילון מאיזורים עירונים נוספים וממרבצי הבטון והאספלט של נמל תעופה בן גוריון. אגם זה יכול לשמש גם לחלחול וגם לנופש. במקום פתרון כוללני, נבנה מאגר עליון קטן לחקלאות ואגם תחתון לנופש בלבד, ללא כל מטרה של החדרת מים.

ניתן עדיין להחדיר את רוב מי הגשמים היורדים על גגות וחצרות כל הבניינים בגוש דן לתוך האדמה, במערכות פשוטות הדומות לבורות הספיגה של פעם. זהו פתרון פשוט מאוד טכנולוגית, באיזורים החוליים של גוש דן. הוא מצריך בעיקר תיאום תשתיות. אפיק האילון יצטרך אז להעביר כמויות מים קטנות בהרבה.

גם אם ינקטו כל הצעדים הללו, יהיה עדין צורך להעביר את מי הנגר העודפים לים, באירועי ספיקה חריגים. לשם כך צריכה היתה להישמר רצועה ירוקה פתוחה, בין פארק דרום שלאורך נחל האילון, ליד שכונת התקווה, לבין חוף גבעת עליה ביפו. במרכזה היתה צריכה לעבור תעלה פתוחה כדוגמת תעלת הגעתון בנהריה. מתכנני העיר בשנות ה-50 הבינו זאת היטב, ושמרו את הרצועה לתכנון בעתיד. ככל שהשלטון המקומי הפך יעיל פחות ועמדו לרשותו אמצעים טכנולוגיים מתקדמים יותר, פתרון התעלה הפתוחה נראה לו מיושן יותר, והרצועה הפתוחה קרצה כמקום למימוש הבטחות למגזרים שונים בעיר. כך הותרה בנייתם של תחמ"ש לחברת חשמל, מגרש לאגודת הפועל, בתי כנסת למפלגה מסוימת, שבט צופי יפו על שם תורם חשוב בעיר, מגרשי טניס לגאוות הדרום ועוד.

יצירת מהלך חדש לאילון ולאורכו פארק פתוח, כדוגמת פארק הירקון, איננה אפשרית עוד. כדי להטות את האילון - כך אומר שמואל מרכוס, היועץ ההידרולוגי של רשות ניקוז נחל איילון - יהיה צורך לחצוב אל הים מנהרה או תעלה, בחתך דומה לחתך האילון של היום, בעלויות שהופכות את הרחבת מסילת הברזל ללא כדאית כלכלית (מבלי לחשב את עלות אבדן הזמן בפקקים).

החדרת מי גשם לאקוויפר החוף אפשרית עדיין, והיא חיונית לפתרון בעיות הניקוז והתחבורה של גוש דן. גם כאן כמעט ואיחרנו את הרכבת. הפן הבינימי (קו המגע בין מים מלוחים למתוקים באקוויפר החוף) נמצא כבר באיזור בית החיל בתלאביב, עקב שנים של שאיבת יתר. החדרת מי גשם אל האקוויפר המלוח כבר, תועיל רק בעוד עשרות שנים, וספק אם יימצא מישהו שיסכים לממן היום את שיקום האקוויפר של מחרתיים.

בעוד אנו מתווכחים, מזדחל הפן הבנימי מזרחה, מתחת למשרדיהם של מקבלי ההחלטות, הרכבת תקועה בצוואר בקבוק, ופקידים עובדים על הכנת מכרזים להתפלת מי ים.

הכותב הוא גיאוגרף ומתכנן סביבתי.