פשרת יצחקי: עוד הזדמנות

על פני הדברים זה נראה משונה: אחרי שתי ועדות מומחים, ועדת רונן וועדת מילגרום, הטילה ממשלת ישראל, שאינה מצליחה להציג בפני בג"ץ עמדה מוסכמת לגבי הפשרת קרקע חקלאית, את המשימה על איש אחד: אביגדור יצחקי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שממילא עסוק במיקרו ובמקרו. הוא צריך להגיד תודה על האמון של חברי הממשלה, ולהציג הצעה שתצדיק את האמון.

נניח שיצחקי יציג נקודת פשרה בפיצוי לבנייה רוויה (727) במרכז הארץ, בין ה-10% של מילגרום לבין ה-20% של רונן (שהיו אמורים להצטמק בכמה שנים ל-15%) - מה הביג דיל? מישהו בכלל מסוגל לנמק למה 20% או 10%?

נניח שהוא ישפר את אחוזי הפיצוי בפריפריה, מ-31% של מילגרום ל-40% של רונן. בהפרשי השווי של קרקע בין המרכז לפריפריה, זהו לעג לרש לאנשי מרגליות בגבול הלבנון, לעומת גליל ים, שפיים, רשפון וכפר אז"ר שבמרכז.

מי שמחפש פתרון סולידרי, לא יכול להתחמק מהשאלה: אם כולם מנופפים בתרומתם לביטחון המדינה ולשמירת אדמותיה, למה לא מגיע פיצוי שווה לדונם? האם דמיהם של אנשי מרגליות ירוקים פחות מדמיהם של חברי גליל ים? זו בעיה קטנה לשמאי הממשלתי להציג את שוויו הממוצע של דונם אדמה חקלאית אחרי שינוי יעוד.

יצחקי יכול להציג פשרה מתקבלת על הדעת בשאלה מטרידה באמת, והיא שבהרחבות לפי 737, רוב הסוסים כבר ברחו מהאורווה, ועל כן יש היגיון לאפשר לכל מושב וכל קיבוץ להשלים הרחבה אחת (ושהקיבוצים גם יציגו תוכנית פנסיונית אחראית לקשישים המפוחדים). יש בהחלט טעם לאפשר לקיבוצים ולמושבים להתפתח לקהילות גדולות הרבה יותר, ואם לכל אחת מ-700 הקהילות האלה יתווספו 400-300 משפחות חדשות, מדובר בפוטנציאל של 250 אלף יח"ד, תוך עיבוי תשתיות וצינון קדחת היישובים החדשים.

אפשר לבוא לבג"ץ עם חבילת פשרות מהסוג הזה, לנסות לנמק אותה ולקוות לפתור סוף סוף את בעיית הפשרת הקרקע החקלאית. זה לא יעזור, כי מי שלא מבין מה קורה בבג"ץ לא מבין כלום. זוהי השאלה החברתית הכבדה ביותר שהוצבה בפני 7 שופטים, והיא שם כמו אבן ענקית, מחכה שהמדינה תתן תשובה.

והשאלה היא זו: איך יתכן שבקיבוצים ובמושבים, שם יש לכל נחלה זכות היסטורית בסיסית לבניית 3 יחידות דיור בשטח כולל של 375 מ"ר בדמי חכירה סמליים של 50 (חמישים) שקל לחודש לנחלה, עוד הולכים לתת 2.5 דונם לכל אחד, לעוד בתים, בלי שדורשים מהם דרישה מינימלית המוצגת לחוכר עירוני באדמות מינהל - להוון או לשלם דמי חכירה ריאליים.

האפליה הבוטה של החוכר החקלאי לעומת החוכר העירוני חמורה עוד יותר מול השוכר בדיור הציבורי, שגם אם שילם לעמידר כל חייו שכר דירה חצי ריאלי, זה עדיין הרבה יותר ממה שמשלם חוכר חקלאי, והוא עדיין נדרש לשלם עבור קניין בדירה. שלוש ממשלות ישראל האחרונות ירקו בפניהם של אנשי הדיור הציבורי מאז חוקק החוק, בתהליך מתמשך של קיצוץ, שינוי קריטריונים, הקפאה בחוק ההסדרים, מבצע קטן ומוגבל, ושוב הקפאה.

רק קשירת הדברים לעיסקת חבילה אחת גדולה, תוך שימוש בקריטריונים דומים ככל האפשר ומאמץ ליצור תחושה מינימלית של צדק - זו הדרך היחידה ששווה ללכת בה לבג"ץ. זה אפשרי.