חוק חופש המידע: חד צדדיות, לטובת העירייה

בפסה"ד נדון עניינם של 89 מתושבי העיר, שנדרשו לשלם אגרות והיטלים שונים בגין עבודות תשתית ופיתוח שביצעה העירייה בתקופה האחרונה ברחובות הגובלים בנכסם. לטענת התושבים, החיובים הושתו עליהם שלא כדין, שכן שילמו בעבר אגרות והיטלים, ולכן אין עליהם לשלמם פעם נוספת.

ראוי להבהיר, כי חוק העזר של עיריית הרצליה (סלילת רחובות), תשל"ו-1976, מכיר בתשלומים ששולמו בעבר כהנמקה להפחתת שיעורי ההיטלים המוטלים על ידי העירייה בהווה.

כך, למשל, סעיף 9 לחוה"ע קובע, כי נכס פינתי אשר שולם בגינו עבור סלילת רחוב בשנים 1976-1966, ישלם 50% מהתעריף הנהוג בגין סלילתו בהווה של כביש גובל נוסף. כמו כן קובע הסעיף, כי בעל נכס הגובל בכביש שנסלל בשנים ההן ואשר מורחב בהווה, ישלם 25% מהתעריף הנהוג. הוראות דומות קיימות גם באשר להיטלי הביוב, התיעול והמים.

לרוע מזלם של העותרים, לא היה בידם להוכיח תשלומים אלה מלפני עשרות שנים. משכך, הם פנו בדרישה לעירייה מכוח זכותם על פי הוראות חוק חופש המידע, כי תמציא לידיהם מסמכים שונים ובהם פרוטוקולים והחלטות מועצה, תשריטים, מפות, קבלות תשלום ועוד, משנות ה-60, המעידים כי בוצעו בעבר עבודות וכי שולמו בגינן תשלומים שונים.

משנדחתה בקשתם על ידי העירייה, פנו התושבים לבית המשפט בעתירה מינהלית, והיא נדחתה על ידי בית המשפט, אשר קבע, כי דרישה זו המופנית לרשות המקומית, להמצאת מסמכים הנוגעים לפעולות שנעשו לפני כ-40 שנה, היא דרישה סוחפת ובלתי סבירה, וכי בהסתמך על סעיף 8 לחוק חופש המידע, פטורה הרשות מגילוי המסמכים וממסירתם לידי העותרים. פסיקתו של בית המשפט תמוהה, לדעתנו, באשר היא מעמידה את האזרח במצב בלתי סביר.

מחד, הוא זכאי על פי הוראות החוק והפסיקה להפחתה בגין תשלומי עבר, גם אם בוצעו לפני 40 שנה ויותר (בין שהתשלומים שולמו על ידי בעל הנכס הנוכחי ובין על ידי בעליו הקודמים - מ.א).

מאידך, הרשות המקומית המופקדת על אותן עבודות ועל אכיפת הגבייה אינה מחויבת על פי פסה"ד הנ"ל ליתן לאזרח את המידע הנדרש, על אף המשמעות המשפטית-כלכלית של אותו מידע.

במצב דברים זה, ולאור פסיקתו של בית המשפט, נותר האזרח וידיו כבולות נוכח כוחה הרם של הרשות, אשר תוכל לחשוף במסגרת הגנתה כל מסמך התומך בטיעוניה, ומאידך להסתיר את המסמכים התומכים בטיעוניו של האזרח.

פנייתם של תושבי הרצליה במקרה הנדון היתה ניסיון לקבל את המידע הנדרש בטרם יפנו לערכאות משפטיות, אך מבוקשם לא הסתייע בעדם, כאמור, נוכח פסיקתו של בית המשפט.

מצב זה מחמיר נוכח קביעתו של בית המשפט העליון בפס"ד שנתן באחרונה (בע"א 6066/97 אבן אור נ' עיריית תל אביב), שלפיו נהנית הרשות המקומית מחזקת התקינות, דהיינו, כי פעלה בד' אמותיו של החוק, גם אם אינה מצליחה, בשל חלוף הזמן, לאתר את המסמכים הדרושים על פי החוק להפעלת סמכותה המינהלית.

חזקה זו, שהוענקה לרשויות המקומיות, פטרה אותן מהחובה, שהשתרשה בפסיקה, להוכיח את תקינות פעולותיה כתנאי לגיבוש סמכותה להטיל על בעלי נכסים חיובים בגין תשתיות.

ונתמה, האומנם סביר לדרוש מהאזרח, כי יהיו ברשותו מסמכים מלפני 40 שנה, אך לא לדרוש שמירתם וגילויים של אותם מסמכים על ידי הרשות המקומית, שבידיה הפקיד הציבור את המנגנון והאמצעים הכספיים לשמירתם? האם סביר להטיל חובה זו של שמירת מסמכים, כאשר התחלפו מספר בעלים בנכס במשך השנים? היתכן, מחד, כי הרשות תיהנה מחזקת תקינות המינהל, ומאידך, תשוחרר מהחובה לאתר את המסמכים אשר יש בהם לסייע לאזרח לסתור חזקה זו?

מה הדין כאשר הרשות מסרבת להמציא את המסמכים, בין בשל הטענה שהמאמץ הכרוך בכך רב, ובין בשל חוסר סדר בארכיוניה? האם במקרה זה יוחזר נטל השכנוע בדבר תקינות מעשיה לפתחה של הרשות? נראה שהשאלות האלה מחדדות מקצת הקשיים המתעוררים למקרא פסיקתו של בית המשפט.

קושי זה מתעצם נוכח פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 6066/92 אבן אור (ראו לעיל), שלפיה "עוצמתה של החזקה משתנה על פי הנסיבות. בדרך כלל, ככל שעבר זמן רב יותר מהפעולה המינהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות".

והשאלה הנוספת המתחייבת בנסיבות העניין: האם עקרון התקינות יעמוד גם לזכותו של אזרח המתקשה לאתר את המסמכים בשל חלוף הזמן או בשל חילופי הבעלים?

הכותבת מתמחה בנושא מקרקעין, תכנון ובנייה ומיסוי מוניציפלי.