תאודור אור: מר גמיש

הוא נחשב שופט חרוץ ויעיל, אבל לא מעט פסקי-דין שלו גילו נטייה לגמישות, במקרים שבהם עמדו על הדוכן אישי ציבור ואנשי עסקים מובילים; פרופיל

נדמה שאין מתאים יותר משופט בית-המשפט העליון, תאודור אור, לעמוד בראש ועדת החקירה לאירועי אוקטובר במגזר הערבי. אור הוא שופט שקדן וחרוץ, כזה שיכול לשבת ימים על גבי ימים ולשמוע עדויות פרטניות, ולאחר-מכן לגבש אותן לדוח מסכם. בנוסף, יש לאור מה שנהוג לכנות "מזג שיפוטי", והוא מצליח, בינתיים, לתמרן בין רגשות הכאב והזעם של המשפחות השכולות לבין עדויות השוטרים הטעונות וניסיונות הסרת האחריות של האחראים עליהם.

לא לחינם, דמותו התבלטה בתקופה האחרונה, הסוערת, של ועדת החקירה, כאשר נחקרו והופיעו בפניה בכירי המשטרה, השר לשעבר לביטחון-פנים וראש הממשלה לשעבר. הכיסוי התקשורתי הנרחב העמיד לפתע את אור במרכז הבמה, וחשף את השופט כשהוא מקשה בשאלותיו הסדורות ואינו מניח לנחקרים המתגוננים ומתפתלים בפניו, עד שהם מוכנים להודות בחצי-פה באפשרות ש"בדיעבד, ייתכן שהיו צריכים לנהוג אחרת". עדותו של השר לביטחון-פנים לשעבר, שלמה בן-עמי, היתה אולי הדוגמה המאלפת ביותר לכך - והיוותה את שיאו התקשורתי עד כה של סיקור ישיבות הוועדה.

אבל האם אופן החקירה מעיד גם על מסקנותיה של הוועדה? אם לשפוט לפי ההיסטוריה של אור, לא בהכרח. לא מעט פסקי-דין שהוא חתום עליהם גילו נטייה לגמישות מרובה, במקרים שבהם על דוכן הנאשמים עמדו פוליטיקאים, אישי-ציבור ואנשי עסקים מובילים. אז גילתה הפרקליטות שעובדות שהיא פירשה כעבירות הוגדרו בכמה פסקי-הדין שלהם היה אור שותף כאי-הבנות, חולשות או נהלים לא תקינים, שאינם עולים כדי עבירה פלילית מצד הנאשם.

שאלה היא, אם אור יכוון את מסקנות דוח הוועדה גבוה. אינדיקציה לכך ניתן אולי למצוא בהופעה בפני הוועדה של אהוד ברק, שכיהן במהלך אירועי אוקטובר כראש הממשלה. מלכתחילה, ברק לא זומן להעיד כנחקר, אלא כמי שבא להוסיף מידע ולהביא את השקפתו על האירועים שהתרחשו - על אף שניתן לטעון שתפקידו באותה עת הופך אותו לאחראי-העל לאירועים. ובניגוד לשאלות הנוקבות שהציג אור למפקד המחוז הצפוני לשעבר, ניצב אליק רון, או לבן-עמי, הרי שביחס לברק הוא הפגין סלחנות מופלגת, והסתפק לרוב בשאלות כוללניות, שאיפשרו לברק להביע את דעתו על המתרחש, כמעט על תקן של משקיף חיצוני.

עורך-דין בכיר וחבר של אור אומר כי יש הבדל גדול בין ברק לבן-עמי. "בן-עמי", הוא מסביר, "היה מופקד על המערכת, וממנו מצפים לתשובות ביחס לכשלים של המערכת. מראש הממשלה, כראש המערכת, אין ציפייה שידע על הפשלות בתחום ספציפי. לכן האפשרויות היו שתיים: או לוותר על העדות שלו, או לזמן אותו כדי שיספק 'מבט-על'. ומה עדיף? לכן אני טוען שהביקורת על אור מופרכת. היא ביקורת של פוליטיקאים ולא ביקורת מקצועית. מכל המערכות היו ביקורות מצוינות על תפקודו".

חברים לאורך כל הדרך

אור, 67, נחשב היום בבית-המשפט העליון כ"הכי שופט", מה שנקרא באנגלית 'טריאל ג'אדג'". הוא ידוע כשופט חרוץ ויעיל, שמתייצב מדי בוקר בלשכתו בשש ורבע, ונותן פסקי-דין במהירות יחסית. פסקי-הדין שלו ישירים, כתובים בצורה בהירה, נעדרים את הברק והממד הפילוסופי של נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק, ואין בהם גם השירה של השופט מישאל חשין. "אור הוא טכנאי", אומר עליו עורך-דין, "טכנאי טוב אומנם, אבל טכנאי".

אור אינו פורמליסט. ביום-יום, הוא מסתובב בבגדים פשוטים ובסנדלים. אחד מעורכי-הדין שהופיעו בפניו יותר מפעם אחת מספר שפגש פעם את אור בחתונה. "אני אמרתי שלום קצר", מספר עורך-הדין, "כי לא היה לי נעים. הוא בא, טפח לי על הכתף, שאל אותי בחמימות מה נשמע, וצחק על כך שבאתי בחליפה ועניבה".

אור לא נשלף מהאקדמיה, כמו פרופ' יצחק אנגלרד, למשל, ש"נחת" בבית-המשפט העליון כשהוא נעדר כל ניסיון קודם בעולם המשפט המעשי כעורך-דין מייצג. במשך כעשר שנים שימש אור כעורך-דין פרטי, ולאחר-מכן כיהן כשופט בצפון, בכל הערכאות: תחילה כשופט שלום בעפולה, ולאחר-מכן כשופט מחוזי וכסגן-נשיא בית-המשפט המחוזי בנצרת. כסגן-נשיא, היה אחראי על התיקים האזרחיים שם, ובשל מומחיותו בנזיקין, רבים מתיקי הנזיקין הגיעו אליו.

"בזכות אור, בית-המשפט בנצרת הפך לאורים והתומים בנזיקין, ועורכי-דין היו מגיעים לשם באופן מיוחד", נזכר עורך-דין בתחום הנזיקין. "כשייצגתי חברות ביטוח, והייתי מגיע אליהן עם הצעות פשרה שהשופט אור הציע", מספר עורך-דין אחר, "מעט מאוד חברות ביטוח סירבו". מצד שני, טוען אותו עורך-דין, בפסיקה הוא משדר בעיקר יציבות ואחידות, ולא חידוש.

במאי 1989 מונה אור לשופט בבית-המשפט העליון, רעייתו היא שופטת בית-המשפט המחוזי בירושלים, מיכאלה שידלובסקי-אור. בני הזוג אור, שהכירו בצפון, חיים כיום בירושלים ומנהלים חיי חברה פעילים. בין חבריהם ניתן למצוא את עוה"ד פנחס וציפי רובין; את מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית-המשפט העליון; את שופטי בית-המשפט העליון מישאל חשין וטובה שטרסברג-כהן; את שופטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיכל רובינשטיין; את השופט העליון בדימוס יצחק זמיר; את פרקליטת המדינה עדנה ארבל; את עו"ד בצלאל שגיא מחיפה; וגם את אהרן ברק ורעייתו אלישבע ברק, סגנית נשיא בית-הדין הארצי לעבודה. עם חלק מהחברים הללו נוהגים בני-הזוג אור לנסוע לאתרים שונים בחו"ל. כשהם בארץ, הם מרבים להיפגש וללכת לאופרה - אם תרצו, ההגדרה הסטריאוטיפית ביותר של אליטה ירושלמית.

החברויות הללו, והקשרים הצולבים בין דמויות-המפתח בעולם המשפט הישראלי, ליוו את אור לאורך שנות הקריירה שלו. לעתים השפעתן היתה טובה ולעתים פחות - תלוי בעיני המתבונן.

בפעם האחרונה עלו קשריו החברתיים של אור לכותרות בשנה שעברה, בפרשת ערעורו לעליון של אלי הורביץ, מנכ"ל חברת טבע, על הרשעתו בבית-המשפט המחוזי בביצוע עבירות מס. לצוות ההגנה על הורביץ בעליון צורף עו"ד פנחס רובין, חברו הטוב של אור. זה גרם לעיתונאי יואב יצחק לפנות לאור בבקשה שיפסול עצמו מלשבת בדין, בטענה שאין זה תקין שיישב בתיק שבו מופיע חברו הטוב. אור סירב, חרף העובדה שכללי האתיקה - אף שאין להם תוקף מחייב - גרסו שעליו לפסול עצמו, וחרף ההבנה שהחלטתו תקים סערה ציבורית.

"הגעתי למסקנה שחובה עליי כשופט להשלים את המלאכה שהוטלה עליי בערעורים", כתב אור בהחלטתו, "ואפסוק רק על-פי עובדות המקרה, בהתאם לדין, כפי שהבנתי ומצפוני יורו לי וללא מורא. הכלל הנהוג בפרקטיקה הוא שהיכרות או יחסי חברות בין שופט לפרקליט אינם פוסלים שופט מלדון בעניין שבו מופיע אותו פרקליט".

יצחק עתר לבג"ץ, ואור זכה בעיתונות למאמרי ביקורת רבים, בגלל התעקשותו שלא לפסול את עצמו. שופטי בג"ץ אליהו מצא, דליה דורנר ויעקב קדמי דחו לבסוף את העתירה של יצחק, תוך שהם "מגלגלים" את האחריות לפתחו של אור. על השופט להחליט אם לפסול את עצמו כאשר מופיע לפניו פרקליט שהוא ידידו האישי, קבעו שופטי בג"ץ, ומכיוון שאור לא מצא לנכון לפסול עצמו, הרי שהגיע למסקנה שהחברות האישית עם רובין לא תפגע בשיקול-דעתו. חזקה על שופטים, קבע ההרכב בבג"ץ, שהם יודעים ואמונים להבחין בין עשייתם על כס המשפט לבין חייהם הפרטיים.

סופה של הפרשה מוכר: בספטמבר 2000 התקבל ערעורו של הורביץ, והוא זוכה מההאשמות כנגדו. פסק-הדין המזכה עורר תגובות רבות, בעד ונגד. "כתם" החברות בין השופט לפרקליט לא הוסר ממנו.

הזוג אור מזכה את בכירי הסוכנות

הורביץ לא היה הדמות הציבורית הראשונה שאור זיכה, בפסק-דין מעורר מחלוקת. באוקטובר 1997 זיכה אור, יחד עם המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, שלמה לוין, ובניגוד לדעתה של השופטת דליה דורנר, את שמחה דיניץ, בעבר יו"ר הסוכנות היהודית, מעבירה של מרמה והפרת אמונים, בשל שימוש בכרטיס-אשראי של הסוכנות לצורכיו הפרטיים.

פסק-הדין בעליון הפך את פסק-דינו המרשיע של השופט לשעבר בבית-המשפט המחוזי בירושלים, שלום ברנר. אף שדיניץ השתמש בכרטיס-האשראי של הסוכנות גם לרכישות פרטיות, קבע אור כי מדובר בהוצאות שלא הועלמו מעיני נושאי-תפקידים בסוכנות ובגזברות, וכי אופן התנהגותו של דיניץ מתיישב עם פעולה בתום-לב, שנעשתה מתוך הנחה שמדובר בפרקטיקה לגיטימית.

אומנם, כתב אור בפסק-הדין, חלק ממעשיו ומחדליו של דיניץ ראויים לביקורת ומטילים צל כבד על גרסתו - כך לגבי פעולות שונות שבהן נקט בניסיון להביא לדעיכת השערורייה הציבורית שהתעוררה. יחד עם זאת הוא קבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שדיניץ ידע, או שעצם עיניו כדי לא לדעת, שהסוכנות שילמה את חשבונותיו בטעות, ולכן לא ניתן להרשיעו.

דורנר ראתה את הדברים לגמרי אחרת. היא קבעה כי דיניץ ניצל את תפקידו כיו"ר הסוכנות כדי לקבל פריבילגיות שלא היה זכאי להן, ומעמדו הרם הגן עליו מפני חשיפת מעשיו באמצעי הביקורת הרגילים.

פסק-דין דיניץ עורר ביקורת חריפה בפרקליטות. פרקליטת המדינה עדנה ארבל ביקרה את פסק-הדין לא פעם בפורומים ציבוריים והביאה אותו כדוגמה מובהקת להחלטה של בתי-המשפט, המורידה לטמיון עבודה מאומצת של הפרקליטות. "קיים פער", טענה ארבל, "בין המסר מבית-המשפט העליון, המעודד להגיש כתבי-אישום בעבירות של שחיתות שלטונית, לבין הקושי להרשיע את המואשמים בעבירות אלה".

מכיוון שגבולות עבירת הפרת אמונים הם עמומים וגמישים, ציינה ארבל, תפיסת עולמו של כל שופט בכל בית-משפט היא הקובעת הרשעה או זיכוי. כמו במקרה של הורביץ, גם במקרה של דיניץ תפיסת-עולמו של אור היתה שהמעשים אינם ראויים להיות מוקעים כעבירה על החוק.

כחצי שנה אחר-כך, באפריל 1998, זוכה גם מאיר שטרית, כיום שר המשפטים, מהאשמות דומות של מרמה והפרת אמונים, בגין שימוש בכספי הסוכנות לצרכים פרטיים. המעשים שיוחסו לו התרחשו בעת ששימש כגזבר הסוכנות, במקביל לתקופת כהונתו של דיניץ - תקופת ה"דולצ'ה ויטה" בארגון, שהסתיימה עם פרסומם של נהלים חדשים, אחרי הגשת כתבי-האישום.

אנקדוטה מעניינת היא שמי שזיכתה את שטרית היתה לא אחרת מאשר השופטת שידלובסקי-אור, רעייתו של תאודור אור. שידלובסקי-אור מונתה לבית-המשפט המחוזי בירושלים ב-1993. בישיבת הוועדה לבחירת שופטים, שבה נבחרה לכהונה הרמה, נבחרה גם שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, סביונה רוטלוי. במשוב על השופטים שערך לאחרונה השבועון "כל העיר" לגבי השופטים בירושלים, זכתה שידלובסקי-אור בציון הנמוך ביותר מקרב השופטים הירושלמים בבית-המשפט המחוזי ובבית-משפט השלום.

הכול נשאר במשפחה

מנישואיו הראשונים יש לאור ארבעה ילדים. אחת מהם היא דלית סוקול, עורכת-דין בעלת משרד לעריכת-דין בחיפה. בעלה, רון סוקול, מכהן כשופט שלום בחיפה. משרד עורכי-הדין של דלית סוקול מתמחה בייצוג חברות ביטוח, שענייניהן, מטבע הדברים, נדונים גם בפני אור, המתמחה בדיני נזיקין.

לפני כשלוש שנים הגיעה לבית-המשפט העליון בקשה לבטל פסק-דין שנתן אור. המבקש היה אביה של נפגעת בתאונת-דרכים, שנותרה נכה קשה. בפסק-הדין הורה אור לאותה נפגעת להשיב לתאגיד הביטוח אבנר סכום משמעותי - שלושה מיליון שקל - מהפיצוי שקיבלה.

בעקבות פסק-הדין, טען האב, התברר לו כי קהילת עורכי-הדין נרעשת מכך שפסק-דין כה עקרוני ומרחיק-לכת נפסק על-ידי שופט, שלדעתם, על-פי כללי האתיקה, לא היה צריך לשבת בדין בתיק כזה. הטענה התבססה על כך שהנהנות העיקריות מפסק-הדין התקדימי הן אבנר וחברות הביטוח האחרות, שמדי שנה מעבירות למשרדה של סוקול מאות תיקים.

השופטים ברק, לוין ואור דנו בבקשה, והחליטו, גם במקרה הזה, לדחות אותה. לבתו של אור, נאמר בהחלטה, אין כל עניין בפסק-הדין הזה, ולהכרעה בערעורים בפני בית-המשפט אין השפעה על עבודתה או על פרנסתה. בנסיבות אלה, אין חשש כלשהו למשוא-פנים מצד השופט אור, וממילא אין ולא היתה כל עילה לפסילתו.

במקרה דומה, שנגע לשופטת בכירה פחות מאור - שופטת השלום דליה גנות - החליט הנשיא ברק אחרת. בספטמבר 1999 נפסלה גנות מלדון בתיק נזיקין, בשל העובדה שבעלה הוא עורך-דין המייצג מדי פעם את חברת הביטוח כלל, שנתבעה באותו תיק. ברק קבע כי גנות נהנית באופן עקיף מההכנסה הנובעת מהייצוג של כלל, ולכן אין זה ראוי כי תשב בתיק.

חברות הביטוח מחייכות

לפני כשנה, בספטמבר 2000, נתן אור את פסק-דין "אקסלרוד", שנחשב מאז לאחד מפסקי-הדין הבעייתיים ביותר מבחינת זכויות נפגעים, ואחד המיטיבים עם חברות הביטוח.

פסק-הדין קובע כי במקרה של נפגע הזקוק לעזרה סיעודית, אין הצדקה להעסקת עובדי חברת כוח-אדם, ויש להעדיף העסקתו של עובד זר על-פני עובד ישראלי, בשל עלותו הנמוכה יותר. העסקת עובדי סיעוד באמצעות חברות כוח-אדם לאורך זמן אינה מוצדקת, קבע אור, שכן עלות העסקתם מגיעה לכ-30 אלף שקל לחודש. העסקת עובד זר, לעומת זאת, סביב השעון, מסתכמת בכ-12 אלף שקל לחודש.

פסק-הדין עורר ביקורת חריפה, ויש אף המכנים אותו "פסק-דין מחריד". ראשית, טוענים המבקרים, יש נפגעים שהמנטליות שלהם אינה מאפשרת להם להעסיק עובד זר - דתיים או ערבים, למשל. במצב כזה, הם ייאלצו לשלם מכיסם את ההפרש בין התשלומים המגיעים להם, לפי תחשיב של עובד זר, לבין מה שישלמו בפועל לעובד ישראלי.

שנית, נטען כלפי פסק-הדין, מדיניות הממשלה היא לצמצם הבאת עובדים זרים, ופסק-הדין של אור עומד בסתירה למדיניות הזו. "פסק-דין אקסלרוד מעורר מספר בעיות עקרוניות בתחום החברתי והציבורי, שכן מדיניות הממשלה, בשלוש הממשלות האחרונות, דוגלת בצמצום מספר העובדים הזרים בארץ, כולל בתחום הסיעוד", אומר עו"ד יראון פסטינגר, יו"ר פורום הנזיקין בלשכת עורכי-הדין.

"בנסיבות אלה, ביסוס פיצוי לנפגע למשך עשרות רבות של שנים על האנומליה שהשתררה כאן ביחס לעובדים זרים היא תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת. יש לזכור שעבודת העובדים הזרים מתבצעת בדרך-כלל בניגוד לחוקים הסוציאליים: חוק שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה. לכן יש בעיה גדולה עם פסק-הדין הזה".

השופט בדימוס חנוך אריאל, שאף כיהן כשופט בפועל בבית-המשפט העליון, היה נחרץ הרבה יותר. במאמר שפרסם בחודש נובמבר, בספר היובל של כתב-העת "רפואה ומשפט", הוא ביקר באופן חסר תקדים את פסקהדין של אור. "החובה להעסיק עובד זר בעזרה לנכה", כתב אריאל, "היא חובה מקוממת, מכבידה ומקפחת... ספק בעיניי אם חובה זו עומדת גם במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

"תמוה בעינינו", המשיך אריאל, " כיצד מגיע בית-המשפט העליון להחלטה כה מקוממת כלפי נכה ישראלי או בני משפחתו... המבקשים להעסיק לעזרת הנכה מטפל ישראלי הדובר בשפתו וחי באווירה ישראלית ומכיר את ההווי הישראלי... וכל זאת רק כדי לחסוך לחברת הביטוח הוצאה שהיא חייבת בה בתוקף הביטוח.

"איזו הצדקה מוסרית יש להקל על חברות הביטוח ולהכביד על הנכה הפגוע? איזו הצדקה מוסרית יש בהחלטה להעדיף עובד זר, כלפי הציבור בארץ, כשקיימת אבטלה של כ-10%, רק מפני שהעובד הישראלי מבקש שכר הגון והולם?... מדוע צריך בית-המשפט להיות נושא-הדגל של העדפת עובדים זרים בשכר זול, על-פני עובדים ישראלים, כשמדובר בחובה חוקית ומוסרית לפצות את הנפגע...", סיכם אריאל את טענותיו.

פסק-דין טעון נוסף של אור, שגם הוא יוצר העדפה של חברות הביטוח, הוא פסק-הדין "אלחדד", ממאי 1997, שבו נקבע כי השיעור המהוון של הוצאות טיפולים רפואיים שיקבל בעתיד נפגע מקופת-חולים לא ישולמו לנפגע עצמו, אלא יועברו על-ידי חברות הביטוח לקופות-החולים - כך שהניזוק לא יפוצה בעבור הטיפולים הרפואיים שהוא מקבל בחינם מקופות-החולים.

"פסק-הדין הזה", אומר עורך-דין מומחה לנזיקין, "מתעלם מכך שסל הבריאות הוא עניין פוליטי, ומשתנה באופן תכוף. זה פוגע בנפגעים, שכן ייתכן ששירות שניתן היום חינם יוצא בעוד מספר שנים מסל הבריאות, בעוד הנפגע יידרש לשלם עליו מכיסו, שכן חברת הביטוח, שכבר פיצתה אותו דרך קופת-החולים, לא תיתן לנפגע פיצוי בעדו.

"זה בעייתי גם לגבי נפגעי רשלנות רפואית, שפסק-הדין מאלץ אותם בעצם לחזור ולקבל טיפול היכן שנעשתה בהם רשלנות רפואית".

לא כולם מסכימים עם הקביעה שלפיה פסיקותיו של אור פוגעות לכאורה באופן יחסי יותר בתובעים, ומעדיפות על-פניהם את חברות הביטוח. "יש לו פסקי-דין הפוגעים בזכויות נפגעים", אומר עורך-דין בתחום, "אך אי-אפשר לומר שהוא שופט הפוגע בזכויות. לפעמים השקפת העולם שלו מתאימה לי, ולפעמים לא. אך כשאני נכנס אליו, הוא מדבר באותה השפה שאני מדבר".

בשנת 1995 מונה אור לעמוד בראש ועדה לבחינת הרפורמה הרצויה בבתי-המשפט. עיקר המלצות הוועדה, שפורסמו בספטמבר 1997, היה הרחבת סמכות הערכאה הראשונה - בית-משפט השלום - ללא הגבלת סכום התביעות שיוכל לדון בהן, הפיכת בית-המשפט המחוזי לערכאת ערעורים בעיקרה, והפחתת העומס מבית-המשפט העליון. ההמלצות הללו, כמעט מיותר לציין, הקפיצו רבים מעורכי-הדין.

לטענת המתנגדים, יש בהמלצות כדי להביא להטלת עומס בלתי סביר על בית-משפט השלום, ולהרחיק את בית-המשפט העליון מהציבור. חוד החנית במאבק היו עורכי-הדין בתחום הנזיקין, אשר מבחינתם אי-הגבלת הסכום בבית-משפט השלום משמעותו מעבר גורף מבית-המשפט המחוזי לשלום.

עלילת אוחנה

לפני קרוב לשלוש שנים, בינואר 1999, היה אור קורבן לעלילה שנקשר בשמו, ושזכתה לימים לשם "פרשת אוחנה". ראשיתה בידיעה שפורסמה בעיתון מעריב על-ידי העיתונאי בן כספית, ולפיה הוגשה ליועץ המשפטי לממשלה ולמספר חברי כנסת תלונה כנגד שופט עליון, בטענה שזה היטה משפט משיקולים פסולים. מי שעמד מאחורי הטענות היה יחיעם אוחנה, שהורשע ב-1981 על-ידי אור בעבירות סמים, בבית-המשפט המחוזי בנצרת.

תחילה לא פורסם שמו של השופט, אך כעבור זמן קצר התפרסם שהטענות לכאורה הופנו כלפי השופט אור, והארץ רעשה. מערכת החוק, על כל שלוחותיה, מיהרה אז להתייצב במהירות לצדו של אור, והכתם שניסו להדביק לו הוסר והופרך במהירות. ימים ספורים לאחר פרסום הפרשה, הגיעה המשטרה למסקנה כי המסמכים שהוגשו ליועץ המשפטי לממשלה כראיות לכאורה היו מזויפים, פרי מוחה הקודח של התחקירנית רחל לב, שעבדה בעבור אוחנה.

לב הורשעה, על-פי הודאתה, בעבירות זיוף, ונדונה לשנתיים מאסר על-תנאי. משפטו של אוחנה, באשמת זיוף, מרמה, שיבוש הליכי משפט ובידוי ראיות עדיין מתנהל.

אף שהעלילה לא החזיקה מעמד זמן ארוך, האירוע ההוא, אומרים חבריו, לא נמחק מזיכרונו של אור עד היום, וספק אם אי-פעם יימחק. המעניין הוא שמי שייצג את אוחנה באותה פרשה היה דווקא עו"ד חיים גלזר החיפני, שהיה עד אז חברו של אור. בחקירת המשטרה אומנם התברר כי גלזר לא ידע דבר על מזימתו של אוחנה, אלא רק הסתמך על דברי לקוחו, אבל מאז אותה פרשה מחליפים ביניהם אור וגלזר לא יותר משלום צונן. לאחרונה, בחתונת בתה של שופטת בית-המשפט המחוזי בחיפה, בלהה גילאור, עשו השניים "סולחה" מסוימת. ֲ