שימוש בזכות מפורשת בחוזה לצורך ביטולו יכולה להיחשב חוסר תום לב

בן-יהודה אריה וגלית (להלן: "המבקשים") ביקשו לרכוש דירה שהיתה בבעלות גור מרים ושבעה אחרים (להלן: "המשיבים"). ביום 20.2.01 נחתם החוזה ע"י המבקשים וע"י חמישה משמונת המשיבים.

המשיבה 1 היא חסויה, ולגביה קיים צו ניהול ע"י אפוטרופוס, משיב 2. חתימתם של משיב 2 ושל משיב 7 הוספה לחוזה בתאריך מאוחר יותר. במעמד החתימה על החוזה שילמו המבקשים למשיבים 30 אלף דולר. עובדת היותה של משיבה 1 חסויה חייבה את אישור בית המשפט על מכירת חלקה בדירה (להלן: "האישור").

בסעיף 16ג התחייבו המשיבים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור המכירה (להלן: "הבקשה"), בתוך 30 יום מיום חתימת החוזה. בסעיף 16ד הוסכם, כי אם אישור בית המשפט לא יתקבל בתוך שישה חודשים מיום הגשת הבקשה, יהיו המבקשים זכאים לבטל את העיסקה.

ביום 11.4.2000 הוגשה הבקשה לבית המשפט. משבושש אישור בית המשפט להגיע, שלחו המבקשים ביום 26.9.2000 מכתב למשיבים ובו הודיעו על מימוש זכותם לביטול החוזה לפי סעיף 16ד לחוזה. האישור נתקבל לבסוף ביום 2.10.2000. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א המרצת פתיחה למתן צו הצהרתי בדבר בטלות חוזה המכר. התובענה נדונה בפני השופטת צפורה ברון. תמצית טיעוני המבקשים:

א. יש לראות את סעיף 16ד לחוזה כתנאי מתלה, כך שאם האישור לא יתקבל במועד שנקבע, הרי שלא התקיים התנאי ודין החוזה להתבטל.

ב. יש לפרש את הזמנים הקובעים בסעיפים 16ג ו-16ד במקובץ, כך שאישור בית המשפט היה צריך להתקבל לא יותר משבעה חודשים מיום חתימת החוזה.

על פי סעיף 16ג היה על המשיבים להגיש את הבקשה בתוך חודש מיום חתימת החוזה. על פי סעיף 16ד האישור היה צריך להגיע בתוך שישה חודשים מיום הגשת הבקשה. מכאן, שהואיל והחוזה נחתם ביום 20.2.2000, הרי שאישור בית המשפט היה צריך להתקבל לא יאוחר מיום 20.9.2000. משלא התקבל האישור עד לתאריך זה, הרי שמומשה כדין הזכות על פי סעיף 16ד. תמצית טיעוני המשיבים:

א. בסעיף 16ד לא מדובר בתנאי מתלה אלא בחיוב שנטלו על עצמם המשיבים, כך שלכל היותר יש כאן הפרת חוזה שיש לשלוח הודעה על כוונה לבטלו וליתן ארכה לקיימו על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970, ולא ביטול אוטומטי עפ"י חוק החוזים עקב אי התקיימות תנאי מתלה.

ב. יש לקרוא את הסעיפים הנ"ל בנפרד. אמנם הבקשה לא הוגשה במועד שנקבע בסעיף 16ג, אך אין חולק כי האישור התקבל בתוך התקופה הקבועה בסעיף 16ד.

ג. מועד חתימת החוזה הוא ביום 2.3.2000, משום שרק ביום זה הוסיפו המשיבים 2 ו-7 את חתימתם לחוזה.

היות שאין מדובר כאן בתנאי מתלה, הרי ממילא אין סיכול של אותו תנאי. לחלופין, אם בכל זאת מדובר בתנאי מתלה, אז יש לראות את התנאי מתוך סעיף 16ד בלבד - התנאי לעיסקה הוא קבלת האישור בתוך שישה חודשים מיום הבקשה, ומשזו הוגשה ב-11.4.2000, הרי שהמועד האחרון לקבלת האישור על פי הסעיף הנ"ל חל ביום 11.10.2000.

לחלופי חלופין, אם בכל זאת יבכר בית המשפט לצרף את המועדים הקבועים בסעיפים הנ"ל, הרי שיש להתחיל למנות את הזמנים מהיום שחתמו עליו כל המוכרים (המשיבים), הווה אומר מיום 2.3.2000 ולא מיום עריכת החוזה (20.2.2000).

כאמור, המשיבים טוענים כי יש לראות את מועד החוזה ביום שבו הוסיפו המשיבים 2 ו-7 את חתימתם לחוזה. השופטת ברון נוטה שלא לקבל טענה זו. חוזה נוצר ע"י הצעה וקיבול. רגע יצירת החוזה הוא ברגע הקיבול של ההצעה. הלכה פסוקה היא שאין צורך בחתימה כדי שניווכח כי אכן נכרת החוזה. אמנם חתימה מהווה הוכחה חזקה לגמירות הדעת של המתקשרים בחוזה, אולם בעת הצורך ניתן להשתמש בדרכי הוכחה אחרות.

השופטת ברון מונה לפחות שלוש סיבות מדוע יש לראות את תאריך החוזה המחייב ביום 20.2.2000.

א. החוזה נחתם ע"י רוב המוכרים (המשיבים).

ב. כתובת כל המוכרים לצורכי החוזה היא כתובתו של המשיב 8, שאף הוא חתם ביום 20.2.2000.

ג. במעמד החתימה (ביום 20.2.2000) שילמו המבקשים את המקדמה בסך 30,000 דולר.

הוספת החתימות מאוחר יותר ע"י המשיבים 2 ו-7 הוא רק אקט פורמלי שאין בכוחו לשנות את הקביעה האמורה בדבר התאריך האמיתי של החוזה. אשר על כן, קובעת השופטת ברון, מועד עריכת החוזה, היינו היום שממנו מתחיל "מירוץ הזמן" לגבי סעיפים 16ג ו-16ד, הוא 20.2.2000. לשונו של סעיף 16ד היא כלהלן: "היה ולא יתקבל אישור בית המשפט לעסקה בתוך שישה חודשים מיום הגשת הבקשה, זכותו של הקונה..."

מקריאת לשונו הפשוטה והברורה של הסעיף אין כל פירוש אחר חוץ מהפירוש כי לפנינו תנאי מתלה במלוא מובן המילה. הסנקציה בדבר הפרת חוזה עקב אי עמידה בהתחייבות של צד לחוזה היא ביטול החוזה וזכאות לפיצויים עקב ההפרה. התוצאה של אי התקיימות תנאי מתלה הוא ביטול החוזה ללא זכאות לפיצויים.

אין זו דרך צד לחוזה שיקבל על עצמו התחייבות שאין הוא בטוח במאת האחוזים שהוא יכול לקיימה. במקרה זה הוא נוטל על עצמו את הסיכון של תשלום הפיצויים בשל אי התקיימות החוזה במקום ל"חסות" תחת הגנת התנאי המתלה. השופטת ברון סבורה שהצדדים בעת עריכת החוזה היו ערים לנקודת זו ומסיבה זו התחייבו המשיבים, במפורש, רק להגשת הבקשה ולא לקבלת האישור. על כן, כוונת הצדדים בסעיף 16ד היתה לתנאי ולא להתחייבות המשיבים.

בנוסף, כבר פסק ביהמ"ש כי: "... הסכם הטעון אישור בית המשפט הוא הסכם שתנאי מתלה בצידו". השאלה היא: האם המועד לתנאי המתלה נקבע רק בסעיף 16ד, כדברי המשיבים, או בצירוף סעיפים 16ג ו-16ד, כדברי המבקשים.

כאן יש להבחין בין תנאי לבין התחייבות. התחייבות היא פעולה אקטיבית של צד לחוזה לצורך קיומו, להבדיל מהתקיימות תנאי - שזו פעולה פסיבית, היינו פעולה או מעשה שמבצע מי שאינו צד לחוזה ואשר תוצאת פעולה זו בעלת חשיבות לחוזה ויכולה להשפיע על קיומו. אנו רואים כי בסעיף 16ג מצויה התחייבות - פעולה של המשיבים, בעוד שבסעיף 16ד מצוי תנאי פעולה של בהמ"ש.

על כן, יש לקרוא את הסעיפים האלה בנפרד ולפרש את התקופות המנויות בסעיפים אלה בנפרד, כך שאישור בית המשפט היה צריך להתקבל בתוך שישה חודשים מיום הגשת הבקשה ולא בתוך שבעה חודשים מיום חתימת החוזה.

לאור כל זאת קובעת השופטת ברון, כי היות שהבקשה הוגשה ביום 11.4.2000 והאישור התקבל ביום 2.12.2000, הרי שהתנאי המתלה שנקבע בסעיף 16ד התקיים ולא היה מקום לביטול החוזה ע"י המבקשים.

על פי סעיף 16ד המשיבים היו זכאים לבטל את החוזה משלא התקבל האישור במועד. לצורך הדיון מניחה השופטת ברון כי האישור אכן לא התקבל במועד.

אין חולק כי על פי סעיף 39 לחוק החוזים יש להשתמש בזכות הנובעת מחוזה בתום לב. הודעת הביטול נשלחה שישה ימים לאחר, לטענת המבקשים, שפקע המועד לקבלת האישור. האישור התקבל כשבוע לאחר שליחת הודעת הביטול.

אין באיחור פעוט בן 12 יום כדי לקבוע כי ביטול החוזה על פי סעיף 16ד נעשה בתום לב.

התוצאה הסופית: התובענה נדחית.

ה.פ 1514/00, בימ"ש המחוזי בתל אביב.

השופטת ציפורה ברון.

בשם המבקשים: עו"ד דוד עוזיאל.

בשם המשיבים: עו"ד אילן אלמקיס.