למה היא לא מתאהבת בו?

"האלמנה מסן-פייר", של פטריס לקונט, הוא סרט יקר, יומרני, עקבי בטיעוניו, ועל-כן גם רציני וחשוב. אבל חסרונה של הדרמה האנושית משאיר את הסרט לא מנומק

"האלמנה מסן-פייר" הוא כל מה שסרט צרפתי מסורתי צריך להיות. מי שנרתע מהצירוף "סרט צרפתי", יירתע גם כאן. חסידיו של הקולנוע הצרפתי, לעומת זאת, ימצאו בו מכל טוב.

ואף-על-פי-כן, אין זה סרט מופת, כשם שהוא אינו כושל. "האלמנה מסן-פייר" הוא אי-שם באמצע. הסרט הזה גם יקר, יומרני, עקבי בטיעוניו, ועל-כן גם רציני וחשוב.

התסריט של קלוד פראלדו עושה שימוש באירוע משפטי חריג. באמצע המאה ה-19, בימי הרפובליקה השנייה, המקרטעת, התרחש מעשה רצח באי סן-פייר, השוכן לחופה המזרחי של קנדה, אחד מאיים רבים בשליטת צרפת. מה שקרה הוא ששני ספנים זרים נכנסו שיכורים לביתו של קברניט אנייתם, ורצחו אותו. הם אומנם נתפסו, אבל אחד מהם הצליח לחמוק מעונש, בשעה שהשני, ניל אוגוסט - הבמאי אמיר קוסטוריצה בהופעת בכורה כשחקן - נידון למוות.

אם כך, מה כל-כך חריג בסיפור? מתברר שבכל האי אין אמצעי לאכוף את עונש המוות. אין גיליוטינה, אז ממתינים לבואה מהמדינה-האם. אבל עד ש"האלמנה" (כך מכונה הגיליוטינה) תגיע, חייבים לשמור על הנידון למוות. המשימה מוטלת על מפקד המשמר המקומי, קפטן ז'אן (דניאל אוטיי). הוא כולא אותו במבנה הסמוך לביתו, בין מכלאת הסוסים לגינה הלא-מטופחת. אשתו של הקפטן, מאדאם לה (ז'ולייט בינוש) מדברת על לבו, שיעניק לה את האסיר לעבודות גינון, כדי להשיב לגן את יופיו.

הנה מתכון בדוק למשולש-אהבים מסוכן, אלא שבינוש באמת מתכוונת למה שהיא אומרת. אבל חרושת שמועות מתחילה, וכולם, פרט לבעלה האוהב, מאמינים שמשהו נרקם בין השניים. הבעל כלכך משוכנע בנאמנותה של אשתו, שהוא מגן עליה גם בקרב נכבדי המקום ושליטיו, ומסכן בכך את מעמדו.

אבל האסיר מתגלה עם הזמן כמושיע של ממש. לא רק הגן פורח, המקום כולו זוכה לעדנה, ואחת הנשים הצעירות אף הופכת לאהובתו. ובכלל, קוסטוריצה - ענק, שתקן ומרשים - הופך חביבם של תושבי האי, עד האחרון שבהם. ככול שהגיליוטינה מתמהמהת בדרכה, כך גוברת התביעה מצדם לבטל את עונש המוות.

בכך לא תמו התלאות המשונות, כי כשהגיליוטינה מגיעה, מתעוררת בעיה חדשה - בכל האי אין תליין מקצועי, ואיש אינו מוכן להוריד את ראשו של קוסטוריצה, החביב. לבסוף נמצא האדם שתמורת סכום נכבד מוכן לעשות את זה, וסופו של עניין הוא שג'ולייט בינוש אכן הופכת אלמנה. כמו הגיליוטינה עצמה, גם קוסטוריצה וגם אוטיי עוברים מן העולם.

החומר הדרמטי המסעיר הזה הפך בידיו של הבמאי, פטריס לקונט, אמצעי בלבד, כדי להפיק חיזיון מרהיב ביופיו, קומפוזיציות נהדרות ונופים עוצרי-נשימה. הסרט צולם באזור עצמו, ולפנינו גם מבט לנוף תיירותי מן המוכן.

אבל "האלמנה מסן-פייר" נכשל בארצו. לקונט טען שהאשמה היא בביקורת, שלא מפרגנת כלל לסרטים צרפתיים, ובמיוחד שוטמת אותו. גם אם אין הצדקה לכישלון גדול של הסרט, הכישלון אינו משולל כל היגיון.

במאמץ ההפקתי המרשים לא הובאה בחשבון הדרמה האנושית. לקונט פשוט היה עסוק בשאר הנדבכים שמהם הורכב הבניין המפואר שלו, ופחות בדרמה. מניעיהם של הגיבורים, והפיכתם לדמויות בשר ודם מעוררי הזדהות, נשמטו בו לחלוטין.

מאדאם לה, הנאמנה כל-כך לבעלה, היא רק שרטוט של דמות ממשית. היא באה בעקבות אהבתה מפריס הגדולה אל האי העלוב, אלא שהליכותיה במקום נותרות מסתוריות, במיוחד יחסה הישועי, המתחסד, לגבר המגודל, שבתנאים דרמטיים אחרים יכול לשמש לה מאהב ראוי. לא ברור מדוע בדיוק היא מוותרת על האופציה הזאת.

לא ברורה גם הנאמנות המוחלטת של אוטיי כלפי אשתו. הוא מוותר על אישיותו, על מעמדו, על כבודו, על משרתו, ואחר-כך על חייו. עד כדי כך. לא רואים עוד אהבות כאלה בקולנוע של ימינו. יותר מכול, "האלמנה מסן-פייר" מזכיר את הסרט "שובו של מרטן גר", שגם התבסס על פרוטוקולים של משפט שערורייתי, שהתרחש במחוז טולוז במאה ה-16. שם ז'ראר דפרדייה נתלה לאחר שהתגלתה חרפתו כמי שהתחזה למרטן גר, בעלה של אשה כפרית (נטלי ביי). אבל מותו היה מנומק, והסרט, שגם הרשים מבחינה ויזואלית, שיקף כהלכה את הפטליזם שתמיד נמצא בזרם תת-קרקעי בלב-לבו של הקולנוע הצרפתי המסורתי.

ואילו כאן, למרות מותם של שני הגברים, בינוש איננה הופכת לפאם פטאל, כמתבקש. האפשרות הזו, שוב, רק משורטטת. הקרע אם-כך, בין עוצמתו של הסרט מבחינה חזותית לבין הדרמה שמאחוריו, מקלקל גם לצופים. אי-אפשר שלא לאהוב את מראה העיניים ואת השחקנים המקסימים, היפים והאינטליגנטים, אבל ההחמצה בחלקו השני של הסרט משאירה טעם תפל בתום ההקרנה.

"האלמנה מסן-פייר". בימוי: פטריס לקונט, צילום: אדוארדו סרה, מוסיקה: פסקל אסטב. עם: דניאל אוטיי, ז'ולייט בינוש, אמיר קוסטוריצה

צרו איתנו קשר *5988