"לגבות היטל השבחה של 100%"

ד"ר חיים זנברג, שסקר את הנושא מההיבט המשפטי, סבור שיש להעניק לחקלאים זכויות בקרקע. את דבריו הוא מבסס בין היתר על פסיקת בג"ץ (2390/96) שממנה עולה, כי קרקע שהופקעה למטרה פלונית עשויה לשוב לבעליה אפילו לאחר עשרות שנים. מצד שני, פסיקה זו יכולה לחזק את טענת היועמ"ש, שמתייחס לקרקע כפיקדון שיש להשיבו למדינה בתום השימוש כקרקע חקלאית.

לדעת זנברג, יש לפרש את הפסיקה באופן שונה. הפסיקה מתייחסת למקרה בו קרקע פרטית הופקעה. במקרה של הקרקעות החקלאיות מדובר במדינה שהקצתה קרקעות מרצון. לדבריו, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מגן על הקניין מפני המדינה ולא להיפך. זנברג: "אם בג"ץ מתחשב בזכויות של בעלים, שכבר עשרות שנים לא משתמשים בקרקע ושיכלו אפילו לקבל פיצוי על ההפקעה, מדוע מתעלמים מזכויות החקלאים ומהחזקתם רבת השנים בקרקע"?

פרופ' רחל אלתרמן, המתמחה במדיניות קרקעית, מתנגדת בתוקף לשלילת זכויות החקלאים והחזרת הקרקעות למינהל. לדבריה, העברת הקרקע לממ"י היא בבחינת אסון, ש"יהרוג את המשק" ויהפוך אותו לריכוזי ומגושם במקום פתוח תחרותי. לדעתה, האלטרנטיבה המעשית היחידה היא לתת ליושבים על הקרקעות זכויות חכירה ארוכות טווח (ולא זכות בעלים).

אלתרמן: "כדי להוציא את העוקץ מהדיון הציבורי על הערך הנוסף בשינוי ייעוד, צריך לגבות היטל השבחה בשיעור 100% או כמעט 100% על כל הקרקעות שייעודם ישונה. כך, כל הערך העתידי של קרקע כתוצאה מההשבחה ישולם לציבור".

פרופ' אליהו שטרן מאוניברסיטת בן-גוריון, שסקר את הנושא מההיבט הסביבתי, טוען, כי אין לתת לחקלאים זכויות בקרקע. לדבריו, אם החקלאי מפסיק לעבד את הקרקע או שהיא אינה משמשת לחקלאות - תחזור הקרקע לרשות המדינה. בכל מקרה ממליץ שטרן, כי שינוי ייעודה של הקרקע ייעשה רק על-ידי המדינה, על מנת שלא לתמרץ חקלאים לעשות כך.

שטרן מדגיש, כי מתן שליטה במשאבים סביבתיים לקבוצה קטנה של אנשים לדורות הבאים תגרום להקטנת מרחב הריאות הירוקות, המהוות צורך בסיסי לרווחת האוכלוסיה העירונית ההולכת וגדלה. לדבריו, זו סכנה לפגיעה באפשרות לשמירה על שטחים פתוחים כחיץ בין היישובים, פיתוח לא מבוקר והקטנת יכולת התערבות תכנונית. בנוסף מציין שטרן, כי מתן הזכויות לחקלאים יגרום לשינויים חזותיים בנוף, שעשויים לגרום לפגיעה בנופים אטרקטיביים לתיירות ולפגיעה כלכלית. הקטנת המרחב החקלאי תגרום, לדבריו, לסגירות מרחבית, לפגיעה ברווחת הציבור ולאיבוד הזהות של הנוף הכפרי הישראלי.

פרופ' גדעון ביגר מאוניברסיטת תל-אביב, שסקר את הנושא מההיבט ההיסטורי-גיאוגרפי, לא הביע עמדה בסוגיה אלא הציג מסורות שונות לבעלות על הקרקע. לדוגמא, המסורת העות'ומאנית, לפיה קרקע שניתנה בחכירה ולא עובדה תוחזר לשלטון; הגישה הציונית, לפיה הקרקע לא הייתה אלא אמצעי להשגת יעדים, כמו למשל התיישבות ושינוי אופיו של העם והפיכתו לחברה חקלאית. לדברי ביגר, המדינה והחקלאים צריכים להגיע להסכמה מוקדמת, ואת הסיכומים צריך להביא לחקיקה מעוגנת ומסודרת, ולא להסתמך על ועדה כלשהי.