החדשות ממגידו

זמן לחזור ולעיין בחזון יוחנן, ולנחש את מהלכה של מלחמת גוג-ומגוג הבאה. היכונו לטרור גרעיני "בחודשים הקרובים", אומרים בדרגים האסטרטגיים העליונים של ארה"ב. לא חוזרים לשגרה, אומר הנשיא בוש, ומגיש תקציב חדש עם העלייה הדרמטית ביותר בהוצאות ביטחון זה 20 שנה

הנשיא לא אהב את השאלה, ולא אהב את ההנחה שעמדה ביסודה. המראיין, מגיש החדשות הראשי של רשת אן.בי.סי, ציטט באוזניו סקר, שהראה כי רוב האמריקנים מרגישים ש"החיים חזרו פחות-או-יותר לשגרה".

מה חבל שלא שאלתם אם אנשים חושבים שחלפה סכנת הטרור, אמר ג'ורג' בוש.

דווקא שאלנו, אמר טום ברוקו.

נו, שאל הנשיא, ומה הם אמרו?

רוב האמריקנים אינם חושבים שהסכנה חלפה, אישר המראיין.

אם כך, אמר הנשיא, החיים לא חזרו לשגרה.

חילופי-דברים מעניינים, בהתחשב בזה שבחודש ספטמבר ג'ורג' בוש הפציר באזרחי ארצו לחזור ולחדש את השגרה במהירות האפשרית. סוף-סוף, שגשוגה של אמריקה תלוי בשגרה.

נשיא רפובליקני, קלווין קולידג', השמיע לפני 75 שנה את המשפט המפורסם, "עסקה של אמריקה הוא עסקים" (The business of America is business). קולידג' חשב שתפקידו החשוב ביותר הוא להנמיך פרופיל, לשבת בכיסא נדנדה, ולשתוק (ואומנם קראו לו "קאל השתקן"). ממשלות שותקות הן ממשלות פסיביות, ממשלות פסיביות הן ממשלות קטנות, ממשלות קטנות הן ממשלות טובות. וממשלות טובות הן אלה המאפשרות שגרה, מפני ששגרה מאפשרת שגשוג.

מה יש אפוא לנשיא בוש נגד שגרה?

תשובה אחת, מובנת בהחלט, היא ששגרה מפחיתה את העירנות. תארו לעצמכם - חוזר הנשיא ואומר - שנוסעי מטוס "אמריקן" מפריס למיאמי, ב-22 בדצמבר 2001, היו שוקעים בשגרה. הם לא היו מבחינים בצעיר העצבני ומדובלל הזקן, שהצית גפרור, וניסה להעלות באש את עקב נעלו. ואם לא היו מבחינים, והוא היה מצית, טיסה מס' 63 היתה צוללת אל מעמקי האוקיינוס האטלנטי.

לאיש אין ספק עד כמה חשובה העירנות, ועד כמה מסוכנת האדישות. אבל חוץ מזה יש עוד משהו: יש מערכת ביטחון, המאמינה שהיא זקוקה להרבה מאוד כסף כדי לספק ביטחון. היא היתה משוכנעת בזה עוד לפני אחד-עשר בספטמבר 2001, הרבה לפני. המועמד שלה לנשיאות היה אחד, ג'ורג' בוש מטקסס. היא שנאה את ביל קלינטון. היא חשבה שהוא ניצל אותה, ואחר-כך הפקיר אותה. בעיניה, קלינטון השתמש בצבא פעם אחר פעם כדי להוציא אל הפועל יעדי-מדיניות רומנטיים, שחותם של חוסר רצינות היה טבוע בהם. קלינטון שלח אותם לבלקנים, להילחם מלחמות לא-להם, והשאיר אותם סחוטים וחלושים. הוא נמנע מלהעלות שכר, במידה שאילצה משפחות של אנשי צבא להסתמך על תלושי-מזון.

בנאומו לפני ועידת המפלגה הרפובליקנית בפילדלפיה, באוגוסט 2000, בוש השמיע טענה סנסציונית. "צבאנו נמצא בירידה, רמת חלקי-החילוף שלו ירודה, רוחו ירודה, שכרו ירוד. אם המפקד העליון יקרא אותן לשירות, שתי דיוויזיות שלמות (מתוך עשר) של חיל היבשה יצטרכו להשיב, 'לא מוכנות, המפקד'". הטענה הזו עוררה תגובה נרגזת מצד ממשל קלינטון. הן שר ההגנה, ויליאם כהן, והן הרמטכ"ל, גנרל הנרי שלטון, הכחישו אותה.

אבל שלטון ועמיתיו, חברי המטות המשולבים של הכוחות המזוינים, פתחו באותו הזמן עצמו מערכה פומבית להגדלת תקציב הביטחון. הנשיא קלינטון הציע להם תוספת של 112 מיליארד דולר, פרוסים על-פני שש שנים. הם רצו 148 מיליארד. קלינטון הגדיל ב-17 מיליארד דולר את תקציב הרכש שלהם, והעמיד אותו על 60 מיליארד דולר בשנה. הם רצו 70 מיליארד, ובין הדרגים הנמוכים יותר נשמעו דרישות למאה מיליארד.

התקציב הצבאי האחרון של ביל קלינטון, בשנת 2000, עמד על 295 מיליארד דולר, פחות מרמתו הנומינלית בימי השיא של המלחמה הקרה, 15 שנה קודם, ובוודאי הרבה פחות מרמתו הריאלית.

הגנרלים והאדמירלים הציגו לפני הקונגרס ראיות להידרדרות היכולת הצבאית של ארצות-הברית. למשל, המפקח הכללי של הצי הזהיר שרמת הכוננות של מטוסי הצי פוחתת בגלל מחסור בחלקי-חילוף. מיודענו, גנרל טוני זיני, שעמד אז לפני סיום שירותו הצבאי, הזהיר כי יש תחומי פעילות מבצעית שבהם הציוד לא עודכן זה 30 שנה. "כאשר הייתי סגן במלחמת וייטנאם", הוא אמר, "הייתי עולה על מסוק CH-46. בני הוא עכשיו סגן, וגם הוא עולה על מסוק CH-46". נציג של חיל-היבשה אמר אז כי לזרוע שלו נחוצים באופן דחוף 4.6 מיליארד דולר כדי לקנות ציוד, ממסוקי אפאצ'י ועד טנקי אייבראמס.

הגנרלים השמיעו אזהרות שנדפו מהן ניחוחות אפוקליפטיים. מעניין אם האזהרות האלה נקראו בהרי טורה-בורה; ואם נקראו, באיזו מידה השפיעו על העזתם של אוסאמה ושותפיו. רק בשבוע שעבר למדנו שבמערות אל-קאעידה התגלה עותק של דוח ממשרד ביקורת המדינה בוושינגטון על הרפיפות של סידורי הביטחון בנמלי-התעופה בארצות-הברית. מותר לנחש כי הדוח הזה תרם במידה כלשהי למאורעות אחד-עשר בספטמבר. הייתכן שהפסימיות של הגנרלים, והאזהרות הנוקבות של ג'ורג' בוש ושל דיק צ'ייני מפני ירידת הכוח הצבאי, שכנעו את אוסאמה שידה של ארצות-הברית לא תוכל להשיג אותו באפגניסטן?

בוש דיבר בימים ההם על "שחיקה מתמדת בכוחה (הצבאי) של אמריקה". צ'ייני, אשר היה שר ההגנה בממשל בוש האב, הכריז כי הוא מתגעגע אל ימי זוהרו של הצבא, בשעה שהיו לו "הציוד הטוב ביותר, ההכשרה הטובה ביותר, ההנהגה הטובה ביותר". הוא הבטיח לאנשי הצבא כי "העזרה בדרך. בקרוב, לגברינו ולנשינו במדים שוב יהיה מפקד עליון שיהיה ראוי להערכתם, מישהו שיבין את משימותיהם ויחזור ויעלה את רוחם".

יבין את משימותיהם? ג'ורג' בוש היה חף במידה כזאת מכל הבנה של הצבא, עד שמסופר עליו כי שאל, "בשביל מה אנחנו בכלל צריכים חיל-יבשה"? זה היה ב-1999, כאשר טובי המומחים הצבאיים של המפלגה הרפובליקנית הגיעו אליו לבית-המושל באוסטין, טקסס, כדי להעניק לו תדרוך ראשון לקראת מערכת הבחירות לנשיאות. את השאלה הזו הוא הציג, על-פי הסיפור, לדב זקהיים, איש עסקים שהיה סגן-עוזר שר ההגנה בממשל רייגן, ומשמש כיום פקיד בכיר במשרד ההגנה של בוש.

השבוע עמד הנשיא בוש להגיש את הצעת התקציב הראשונה שלו (הדברים האלה נכתבים לפני שההצעה הוגשה), וכל הסימנים העידו שהוא עומד למלא את אסמי הכוחות המזוינים בכל טוב. הוא מציע להוציא על צורכי ביטחון בחמש השנים הבאות 250 מיליארד דולר יותר מן הרמה הנוכחית, בהתאמה לאינפלציה. בשנה הבאה בלבד הוא מציע להגדיל את התקציב ב-48 מיליארד דולר. בפרוס שנת 2007, תקציב הביטחון האמריקני יעמוד על 451 מיליארד דולר לפני התאמה לאינפלציה, 30% מעל השיעור הנוכחי.

ארבע-מאות חמישים ואחד מיליארד דולר

בקיצור, ג'ורג' בוש מציע עכשיו תוכנית התחמשות שכמעט לא היתה דוגמתה בימי שלום. רק תוכנית ההתחמשות של רונלד רייגן, בתחילת שנות ה-80, היתה גדולה ממנה, וגם אז רק במקצת. הימים ההם היו ימי השיא של המלחמה הקרה, כאשר ארצות-הברית וברית-המועצות ניהלו מירוץ חימוש גרעיני. הפעם לא מדובר על טילים גרעיניים, אלא בראש ובראשונה על נשק קונבציונלי; אם כי גם על תוכנית חימוש אנטי-בליסטית, זו שתגן על ארצות-הברית מפני טילי הסקאד של יום המחר. יתר-על-כן, התקציב של בוש ישפיע הרבה מעבר לשנה הנוכחית, הרבה מעבר לחמש השנים הבאות. הוא יהיה משול לפצצה רבת-עוצמה עם גלי הדף, שיתפשטו לאיטם אל העשור הבא. כל מערכת נשק חדשה שתיקלט תייקר את התחזוקה, ותצריך עדכונים מתמידים. אם הקונגרס יאמץ את התקציב, הוא יחתום בעצם על חוזה רב-שנתי עם משלם המסים האמריקני, להעמיד את הפנטגון בראש סולם-העדיפויות הלאומי. הואיל וממשל בוש גמר אומר להוציא אל הפועל תוכנית רב-שנתית להפחתת מס ההכנסה (היא עשויה לעלות שני טריליון דולר בעשר השנים הבאות), והואיל וההכנסות ממסים פוחתות בגלל המשבר הכלכלי, ברור למדי מה יעולל תקציב הביטחון הענקי הזה לכל תוכניותהפנים: הוא יחייב קיצוצים ניכרים, או שהוא יניב גירעונות ענקיים. קרוב לוודאי שהוא גם יחייב וגם יניב.

בשנות ה-80 היה לממשל רייגן קשה להצדיק את הוצאות הביטחון העצומות האלה, גם מפני שעד מהרה התברר היקף חוסר היעילות בהוצאות, עם סיפורים מסמרי-שיער על מברג שעלה 400 דולר, או על אסלות זהב בשירותים צבאיים. אבל מי יכולים להתלונן על הגדלת ההוצאות הצבאיות בימים האלה? הם יזמינו עליהם פקפוקים בעצם הפטריוטיות שלהם. מנהיג הסיעה הדמוקרטית בבית-הנבחרים, דיק גפהרדט, נשא את נאום התגובה של מפלגתו לנאום הנשיא בשבוע שעבר. הוא אומנם הזכיר חילוקי-דעות עם הנשיא בענייני כלכלה וחברה, אבל בענייני ביטחון גפהרדט חזר על המשפט המפורסם של ג'ון קנדי, בנאום ההשבעה שלו לנשיא, ב-1961: "אנחנו נשלם כל מחיר, ונישא בכל נטל", כדי לקדם את עניינה של החירות.

בלשון הדיוטות קוראים לזה "המחאה פתוחה". הדמוקרטים לא יעזו לערער על הנחות-היסוד של תקציב הביטחון החדש, מפני שאין להם סיכוי לנצח, ומפני שזו תהיה התאבדות פוליטית בשנת בחירות (כל בית-הנבחרים ושליש הסנאט יעמדו לבחירה חוזרת בנובמבר).

שטות תהיה לטוות כאן תיאוריה קונספירטיבית על הקשר בין הכוונות ובין התוצאות. אבל אי-אפשר להכחיש שאלמלא התרחש אחד-עשר בספטמבר, הכוחות המזוינים של ארצות-הברית לא היו מקבלים מה שדרשו, ואולי לא היו מתקרבים אל מה שדרשו. הנצים לא היו זקוקים לאחד-עשר בספטמבר כדי לתבוע הגדלה היסטורית של הוצאות הביטחון; אבל הם היו זקוקים לאחד-עשר בספטמבר כדי לקבל את מבוקשם. היקף דרישותיהם לא התיישב עם שגרה, אבל השגרה איננה עוד, והנשיא ואנשיו עושים כמיטב יכולתם להבטיח שהשגרה לא תחזור.