מועצה אזורית מטה יהודה תשיב כספים שגבתה כהיטל ביוב

הפרשה החלה ב-1998, כשהמועצה שלחה הודעות תשלום לכמה מאות מתושבי צור הדסה, עבור מתקן ביוב זמני שהוקם שלוש וחצי שנים קודם לכן, אשר נועד לשרת שכונות חדשות. התושבים טענו, באמצעות הוועד המקומי, כי דרישת התשלום איננה חוקית, וסירבו לשלם את ההיטל, דבר שגרר פעילות אכיפה של המועצה באמצעות ההוצאה לפועל.

התושבים והוועד פנו, באמצעות עו"ד גילעד רוגל לבג"ץ, אשר הורה לאפשר לתושבים לפנות לוועדת הערר על-פי חוק הרשויות המקומיות, על אף העובדה שהמועד להגשת הערר חלף. בערר טען רוגל, כי הטלה רטרואקטיבית נעדרת הסמכה בחוק, וכי הודעת הדרישה של המועצה נגועה בפגמים מהותיים, כמו היעדר החלטה של המועצה האיזורית על התקנת מתקן ביוב, היעדר הודעה לבעלי הנכסים, והיעדר מידע מספק לגבי מהות התשלום ומהו הבסיס לחישוב סכום ההיטל.

פיינברג ציין, כי בא-כוח המועצה הודה, כי אין בידיו נתונים של העלויות אותן נועד ההיטל לכסות. ועדת הערר הסתמכה והפנתה בהחלטה זו להחלטה קודמת שלה, שהתייחסה למושב שורש, בה נאמר, כי גובה היטל הביוב נקבע באופן שרירותי מבלי שבידי המשיבים נתונים ביחס לעלויות שנועד ההיטל לכסות.

עוד נכתב, כי "אל לה לרשות מקומית לשלוח את ידה הארוכה לכיסו של אזרח סתם כך, תוך שימוש באמצעי לחץ שלטוניים. בוודאי ובוודאי שאסור לה לעשות כן ללא שקיפות מינימלית, קל וחומר ללא תשתיות ענייניות רלבנטיות".