"ברפואה יש דו-קיום אמיתי"

מהר מאוד, השיחה איתה מתגלגלת מהגאווה על פריצת הדרך (הניהולית-נשית), לגאווה על המשאב הלאומי שהיא מנהלת (בית החולים שניידר הוא היחיד באזור שמתמחה בילדים) - ולפח התקציבי. גם שניידר, בית חולים מתמחה שמפתח טיפולים ייחודיים לילדים, צריך סיוע כדי להמשיך להיות טוב ולהתקדם. לא בשביל החיוך של ד"ר בלונדהיים, אלא בשביל הפעם הבאה שהילדים שלנו יצטרכו להתאשפז בבית חולים.

"גלובס": במה מתמקד המחקר והפיתוח של בית החולים?

בלונדהיים: "במחלות, בטיפולים. אנחנו נמצאים היום בכמה תחומים ממש בפריצת דרך, ואם לבחור מהם, אני רוצה לציין את הגנטיקה. זה תחום חשוב, כי אפשר למנוע בעזרתו הרבה מחלות ולהקטין את סבל המשפחות, לפעמים על ידי מניעת לידה של ילדים.

"היום אנחנו מתחילים להבין שהתגובות השונות של אנשים, ובוודאי ילדים, לתרופות וטיפולים, תלויות במטען הגנטי שלהם. אבל, אנחנו עדיין לא יודעים להתאים את הטיפול למטען הגנטי של כל ילד.

"למעשה, המטען הגנטי הוא כרטיס הזיהוי שלנו, והוא משקף גם מחלות וגם תגובות לטיפול. זה יכול למקד את איכות הטיפול וזה נמצא ממש לפני פריצת דרך. אני בטוחה, שבעוד עשר שנים יהיה כרטיס זיהוי גנטי לכל ילד, שיאפשר להתאים לו גם אנטיביוטיקה, אבל בעיקר טיפולים יותר מורכבים".

פיתוח נוסף, שמתחיל להיכנס לשימוש, הוא משאבת אינסולין לילדים חולי סכרת במקום זריקות: משתילים לילדים משאבה, שללא הדקירות המיותרות, נותנת להם את האינסולין לפי הצורך. מחקרים אחרים מתחילים להוכיח את התאמתו של טיפול לשעות שונות של היום, הלילה או החודש, בגלל הטמפו הביולוגי.

"שקהילת העסקים תירתם לעזרה"

איזוטרי ככל שיישמע, בלונדהיים לא פוסלת את האפשרות שהמחקרים יוכיחו בעתיד, שטיפול מסוים צריך להיעשות ביום מסוים בחודש, כדי להשיג ממנו מקסימום אפקטיביות. אבל אי אפשר לחקור ולחגוג את הגילויים החדשים, בלי בעיות.

"אחת הבעיות היא, שהרבה פעמים אנחנו צריכים לחזור על מחקרים שנעשו בחו"ל, כי התגובות לטיפול, התנאים, השכיחות של מחלות, ההתנהגות שלהן - הכל שונה. אותן מחלות מתנהגות שונה באוכלוסיות שונות בארה"ב, באירופה וכאן, ולכן לא תמיד אפשר לקחת את הידע התיאורטי שנצבר במקומות אחרים וליישם אוטומטית בארץ. למעשה, המחקר הוא הבסיס שמאפשר התקדמות. אם לא מתבצע מחקר, זו עמידה במקום - וברפואה זו נסיגה לאחור". יש לכם תקציב למו"פ?

"אני שמחה שאת שואלת את זה. זה לא סוד, שמערכת הבריאות באופן כללי נמצאת במשבר. תקציבי המחקר לנפש בישראל כל-כך קטנים, שזה מציב אותנו במידה מסוימת בסכנה. את כל המדינה.

"יש כמה אפשרויות לבצע מחקר. התמיכה הרשמית היא דרך המדען הראשי. יש מחקרים שאפשר לקבל להם מימון מקרנות בחו"ל, ושם התחרות מאוד קשה. לפעמים למחקרים קטנים אפשר להשיג מימון דרך חברות שיש להן אינטרס לתמוך במחקר - ואני לא מדברת על מחקרים של חברות תרופות, שבודקות ספציפית דברים שקשורים בתרופה שלהן. ויש קצת תקציבי מחקר מהאוניברסיטאות, אבל הכל מאוד מוגבל.

"למעשה, אני פונה בזה לקהילה העסקית בישראל להירתם ולעזור לנו, כדי שנוכל להמשיך לקיים ולקדם את בית החולים, ולתת טיפול בסטנדרט שהתרגלנו לתת ושילדי מדינת ישראל ראויים לו, כדי שנוכל לפתח מחקר ולהתקדם. אני חושבת, שראוי היה שקהילת העסקים בישראל תירתם יותר לעזרה. זה דבר שמאוד מקובל בעולם.

חברות ביוטכנולוגיה שחוקרות גם הן במדעי החיים יכולות להשתלב איתכם במחקר?

"אם יתמכו במחקר אובייקטיבי שלאו דווקא מקדם את האינטרס העסקי שלהם. זה שילוב מעניין, שהולך ומתפתח בשנים האחרונות. אבל אני בטוחה, שאם שועי הארץ היו נרתמים ועוזרים למערכת, הרפואה היתה נראית אחרת.

"זה לא סוד, שהמערכת הזו ממש לפני קריסה, ובמידה מסוימת היא משדרת את המצוקה הכלכלית שהמדינה נמצאת בה. אבל בסופו של דבר, כשזה נוגע לבריאות של כל אחד או של הילדים שלו, הוא רוצה את הכי טוב ולא מוכן להתפשר. אז צריך לעזור לנו, כדי שנוכל לתת את הכי טוב. זה עולה הרבה כסף לפני האקסטרות וזה קשה בלי תמיכה נוספת, כי למערכת כמערכת ציבורית מאוד קשה לתמוך בהישגים האלה".

"מראש, נשים בעמדת נחיתות"

ד"ר בלונדהיים, כאמור, היא האישה הראשונה שיושבת על כיסא מנהלת בית חולים בישראל, לאחר שגברה על ארבעה מתמודדים נוספים ועל ה-old boys club של עולם הרפואה.

איך זה שלא היתה לפנייך מנהלת לבית חולים?

"יש לזה כמה גורמים. קודם כל, לפני 20-15 שנה, מספר הנשים בבתי הספר לרפואה היה מאוד קטן, 15%-10%. רק בשנים האחרונות זה חצי-חצי. לא כל הנשים הצליחו להתמודד עם העבודה בבית החולים, שהיא מאוד קשה, דורשת ושוחקת, ועם חיי משפחה. חלק אפילו לא רצו את ההתמודדות הזו מראש ואמרו, בסדר, אני רופאה, אבל אני לא רוצה לעבוד בבית חולים.

"בנוסף, תהליך הבחירה והקידום המקצועי מתבצע בהרבה מאוד צמתים בצורת מכרז או מינוי, וצריך להתמודד מול מתמודדים אחרים ומול ועדות. בכל המקומות האלה יושבים גברים. אפילו אם זה לא מכוון, אם אישה צריכה להתמודד מול מועמדים גברים, שהם ראויים באותה מידה, אבל הגברים רצו יחד בצבא וישבו יחד באוהל, מראש הנשים באיזושהי עמדת נחיתות לא-מקצועית כי בין הגברים יש אחווה - ה-old boys club.

"זה קורה בארץ במיוחד בין הרופאים העתודאים, שאחרי הלימודים משרתים חמש-שש שנים בצבא. תכל'ס, הם ישנים יחד באוהל, רצים יחד, היו במבצע הזה יחד, ומרגישים איזושהי מחויבות, שבמידה מסוימת היא מובנת".

מה השתנה במקרה שלך?

"אני חושבת, שבמידה מסוימת, היה לי מזל שניתן לי שוויון הזדמנויות. היו עוד מועמדים, כולם היו ראויים, והיתה התמודדות. אני חושבת שהנהלת שירותי בריאות כללית נתנה לי הזדמנות שווה, בלי דעות מוקדמות. זה מינוי שקשור ליכולת שלי להתמודד עם ניהול בית חולים כזה מיוחד, ובוודאי לא בגלל שאני אישה.

"אני באמת מקווה, שכיוון שיש היום יותר נשים במקצוע הרפואה, יותר נשים יישארו במערכת של בתי החולים, ויוכלו לשלב קריירה - לא רק עבודה, אלא ממש קריירה - עם חיי משפחה. אני גם מקווה שהפריצה שלי תהווה התחלה בשביל נשים אחרות. אני משוכנעת, שנשים יכולות לעשות את זה לא פחות טוב מגברים, ודברים מסוימים אולי אפילו יותר טוב".

רפואת ילדים נחשבת לתחום נשי.

"אני יודעת שזה נשמע כמו פרפרזה, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות רופאה. היה לי ברור בשלב מאוד מוקדם בבית הספר לרפואה, שאני אוהבת ילדים וזה היה בעיניי שילוב מאוד טבעי, בין האהבה לילדים לבין האהבה למקצוע. זה קורה להרבה נשים, ולא פלא שברפואת ילדים יש הרבה נשים, למרות שבתפקידים הבכירים הרוב עדיין גברים. אם מסתכלים על מספר מנהלי המחלקות ברפואת ילדים, למרות שזה תחום עם אחוז גבוה של נשים, עדיין הרוב גברים".

"אין פה ריח של בית חולים"

ד"ר בלונדהיים התחילה את דרכה המקצועית בבית הספר לרפואה בירושלים. את ההתמחות החלה בשערי צדק בעיר וסיימה בבית חולים רוטשילד, היום בן-ציון, בחיפה, אחרי שעברה עם משפחתה לגליל עם גרעין מקימי מצפה נטופה. לאחר סיום ההתמחות, עבדה שלוש שנים בבית החולים לילדים בפילדלפיה, שמדורג בין שלושת בתי החולים הראשונים בארה"ב.

כשחזרה, עבדה בלונדהיים כרופאה בכירה בפגייה בבית החולים העמק, עד שקיבלה הצעה לעבוד גם בהנהלה. במשך מספר שנים עבדה במקביל בפגייה וכסגנית מנהל בית החולים, כשבאחריותה ניהול סיכונים. את שש השנים האחרונות בבית החולים העבירה כסגנית מנהל במשרה מלאה. את הכיסא הזה פינתה לפני שבועיים וחצי, לטובת כיסא מנהלת בית החולים שניידר.

שניידר הוא בית החולים היחיד בארץ, ולמעשה במדינות האירופיות והמזרח-תיכוניות הקרובות, שמתמחה ברפואת ילדים. הצוות שלו מונה כ-1,100 איש, מהם 200 רופאים ו-400 אחיות, כולם מתמחים ברפואת ילדים. ד"ר בלונדהיים מספרת שהיום, גם בזכות שניידר, יש מקצועות רפואיים שמתמחים בילדים כמו נוירולוג ילדים, כירורג ילדים וגם מרדים ילדים. בשניידר יש היום חדר צנתור ילדים, שמונע מהם את הצורך בניתוח לב פתוח, וטיפולי השתלות עם צוות שמתמחה בילדים.

למה את מגדירה את שניידר כמשאב לאומי?

"זה בית חולים מיוחד, שהוקם מתוך הכרה שילדים הם ילדים, ולא מבוגרים קטנים. יש להם צרכים מיוחדים, וכל תכנון בית החולים נעשה בשביל שהילד ירגיש פה הכי נוח שאפשר: אין פה הרגשה של בית חולים, או ריח של בית חולים.

"הסביבה לא מאיימת, אלא ידידותית וחברותית. שיהיה לילד איפה לשחק, לצייר, לקרוא, לשחק במחשב. שלהורים יהיה איפה לשהות, לישון בלילה, להכין לעצמם כוס קפה. למעשה, היום, כרופאים, אנחנו יודעים שהדברים האלה מאוד חשובים להבראה של ילד וכך נבנה בית החולים, מהמבנה ועד הצוות.

"צריך לזכור, שאנחנו לא מטפלים רק בילדים. בכל מחלקה אחרת מטפלים בחולה, ולמשפחה נותנים אינפורמציה. אבל כשמדובר בילדים, אי אפשר לטפל רק בילד. זה ממש טיפול משפחתי, כי כל המשפחה צריכה להתמודד עם ילד חולה - לא ילד שהיה לו חום שלושה ימים והוא הבריא - אלא ילד שחולה לאורך זמן, במחלות כמו סכרת או סרטן. זו התמודדות קשה, שמחייבת התחשבות בהרבה גורמים, כמו בילדים האחרים במשפחה. הייתי רוצה ששניידר ימשיך להיות מרכז שמוביל את רפואת הילדים, גם מבחינת מחקר, חדשנות טכנולוגית וטיפולים חדשים".

מה סיכויי המימוש של הפוטנציאל הבינלאומי, או לפחות אזורי, שלו?

"זה היה חלק מהחזון, כשהקימו את בית החולים, ולאחרונה זה נפסק, למרות שאנחנו כל הזמן מקבלים ילדות מהרשות הפלשתינית. הרעיון הבינלאומי הוא במבט רחב יותר: לארצות ערביות מסביב, ולארצות אירופה הקרובות כמו קפריסין ותורכיה. ממשיכים להגיע משם ילדים, אבל בטפטוף קטן.

"בעבר, קיבלנו די הרבה ילדים מתורכיה, ועכשיו המשפחות קצת חוששות לבוא. אני מרגישה שיש עצירה בגלל המצב הביטחוני, אבל בעצם החזון האמיתי היה שזה לא יהיה רק משאב לאומי, אלא משאב בינלאומי שיהווה גשר לשלום. רפואה זה אחד התחומים שיש בו דו-קיום אמיתי".