ביהמ"ש העליון דחה תביעת הדיבה של שרון נגד "הארץ" בנוגע למהלכיו במלחמת לבנון

ביהמ"ש העליון קבע, כי הפרסום נעשה בתום לב. בנזימן כתב ב-1991: "מנחם בגין יודע היטב כי שרון רימה אותו". הדברים התייחסו למעורבותו של שרון בהרחבת היקף מלחמת לבנון, ולטענה לפיה שרון לא עידכן את בגין ביחס להיקפה המורחב של המלחמה.

שרון הגיש תביעה נגד העיתון בבית המשפט המחוזי בירושלים. הוא משך את התביעה לאחר פרסום התנצלות של מי שהיה אז שר החוץ של ארה"ב, ג'ורג' שולץ, אשר התנצל בפני שרון על הדברים שאמר אודותיו.

ביולי 1993 ציטט "הארץ" שוב את הקטע האמור ממאמרו של בנזימן. בעקבות כך הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעת לשון הרע, בטענה שהדברים מהווים "כזב פוגעני" וגרמו לשרון נזקים.

השופט המחוזי משה טלגם דחה את התביעה, לאחר שקבע כי לעיתון ולבנזימן עומדת הגנת תום הלב. בית המשפט קבע, כי הפרסום היה בגדר סברה במהלך דיון פובליציסטי בעניין ציבורי-פוליטי, והוא היה בגדר הבעת דעה.

עוד קבע טלגם, כי "הארץ" נקט באמצעים סבירים להיווכח באמיתותה של הידיעה. לדבריו, בנזימן עמד גם בנטל להוכיח שבגין וממשלתו לא נתנו לשרון מנדט למלחמה מלאה בלבנון, אלא למבצע מוגבל.

בית המשפט המחוזי ציין, כי פסק הדין איננו מתיימר לקבוע עובדות היסטוריות כהווייתן. לדברי טלגם, מי שמצפה מבית המשפט לגילוי האמת ההיסטורית, כאילו בסיום הליך משפטי אפשר לאמת או לשלול עובדות לאשורן - טועה ומטעה.

שופט בית המשפט העליון, אליהו מצא, אשר כתב את פסק הדין בעליון בהסכמת השופטים יעקב טירקל ואליעזר ריבלין, קובע: "האמת ההיסטורית, ככל שיש קיום למושג זה, הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית המשפט, וככל שישכיל בית המשפט להימנע מלעסוק בה - כן ייטב. קביעתה של אמת היסטורית הינה במידה רבה נושא להערכה שעשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן".

לפיכך החליט בית המשפט העליון שלא להיכנס כלל לנושא האמת ההיסטורית ולהתמקד בנושא תום הלב. מצא קובע, כי יש לראות את המאמר שפירסם בנזימן כהבעת דעה.

אמנם, במבט ראשון נראה האמור במשפט על שרון כקביעה עובדתית. אלא שלאחר שמנתחים את המאמר ואת ההקשרים של המאמר, מסתבר, כי בנזימן כלל לא התיימר לקבוע עובדות כלשהן. עיון מדוקדק במאמרו של בנזימן מעלה, כי הוא הביע בו את דעתו.

ביחס לטענה לפיה שרון רימה את בגין, אומר מצא, כי הטענה משתייכת לתחום האפור של האמירות שניתן לסופגן הן כקביעת עובדה והן כהבעת דעה. זאת, למרות שמבחינת הבנתו הצפויה של הקורא הסביר, ניתן גם לשקול את הטענה כקביעה עובדתית.

מכאן עובר מצא לקביעה, לפיה יש להעדיף את עקרון חופש הביטוי על פני זכותו של הנפגע להגנה על שמו הטוב, במקרים המתייחסים לאישי ציבור. הוא מצטט פסק דין קודם של השופטת דורית בייניש, לפיו ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב, כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור.

לכן, אומר מצא, ניתן לפרש את כוונתו של בנזימן במאמר כרצון להציג את שרון כבלתי אמין. המאמר עסק בנושא פוליטי אקטואלי שלציבור היה עניין בו, ולפיכך מדובר במאמר ביקורתי בשאלת אמינותו של שרון, ממנו מסיק בנזימן על המחלוקת סביב קורותיה של מלחמת לבנון.

המסקנה העולה היא, כי יש לייחס למאמר פרשנות הרואה באמירה זו משום הבעת דעה. מצא מציין, כי בנזימן הגיש תצהיר לבית המשפט, בו נאמר שהוא מאמין בתום לב באמיתות הסברה העולה מהמאמר.

באי כוחו של שרון, למרות שטענו שהפרסום נעשה בחוסר תום לב, לא דרשו לחקור את בנזימן על תצהירו. לכאורה די היה במחדל זה כדי להוביל לדחיית טענתם, ולאימוץ הצהרתו של בנזימן אודות תום ליבו.

עוד קבע מצא, כי הפרסום בנסיבות בהן נעשה, לא חרג מתחום הסביר. מדובר במאמר פובליציסטי שנועד למתוח ביקורת על שרון, על רקע אירועים שלציבור יש עניין בהם. בית המשפט העליון גם אישר את קביעת המחוזי, לפיה האמצעים שננקטו על-ידי בנזימן לפני הפרסום לאשר את אמיתות העניין, היו למעלה מסבירים.

על שרון הוטלו הוצאות בסך 15 אלף שקל. את אריאל שרון ייצגו עוה"ד דב ויסגלס ויעקב וינרוט, ואת "הארץ" - עוה"ד מיבי מוזר ו-מ. גולדשטיין. (ע.א 323/98).