ישראל היא המפסידה הגדולה מהפסקת האש בין טראמפ לחות'ים, ולא רק מהסיבה שחשבתם

ההפתעה של ישראל מהחלטת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להגיע לסיכום על רגיעה עם החות'ים היא כרוניקה של כישלון מדיני ידוע מראש. על כך שמדובר בממשל האמריקאי עם הדמויות הכי פרו־ישראליות אין עוררין, אך גם אין עוררין שהרבה לפני ישראל - בבסיס המדיניות שלהם עומדת הצבת אמריקה בראש סדרי העדיפויות.

● כשהאידאולוגיה יותר חשובה מכסף: מה באמת יכול לעצור את החות'ים?
● משוואה כואבת לחות'ים: ישראל מנסה להשבית תשתיות בתימן
● שאלות ותשובות | יותר מ־20 מטוסי קרב: למה ישראל תקפה מפעל בטון של החות'ים?

על כן, מבחינתם האתגר החות'י של ישראל אינו זהה לזה של ארה"ב, כי אם בכלל אלו אתגרים מקבילים: שליחיה של איראן בתימן מטרידים את ישראל בעקבות הלחימה ברצועת עזה, ואילו לאמריקאים הם מפריעים בכלל בגלל מתקפותיהם בים האדום נגד אוניות סחר, והפגיעה בשרשראות האספקה. בעיני טראמפ, כל עוד הוא מקצר בחזרה את ענקיות הספנות לנתיב השיט שדרכו עברו עד המלחמה כ־14% מהסחר העולמי, הוא עשה את שלו.

זהו מהלך שברמה האזורית משרת את מצרים, שכל עוד המתקפות החות'יות נמשכות - היא מפסידה כ־800 מיליון דולר מדי חודש בגין ספינות שלא חוצות את תעלת סואץ. מנגד, הצעד של טראמפ מהווה מכה לישראל, שהרי במצב הנוכחי יתקשו ענקיות הספנות ששטות דרך כף התקווה הטובה לסרב לדרישת נשיא ארה"ב ומנהיגי אירופה לקצר את שרשראות האספקה בחזרה לים האדום, ובכך להקטין עלויות. בה בעת, החות'ים הבהירו כי ימשיכו לתקוף את ישראל, וזה מביא לסיטואציה שבה ענקיות הספנות עלולות להימנע מהגעה לישראל בעל כורחן, ולהפוך את איומי המצור לסכנה של ממש.

עם זאת, את טראמפ לא מטרידות במקרה הזה מצרים או ישראל. הוא רוצה לשרת את האינטרס האמריקאי, ואם זה מועיל לאחת מידידותיה של ישראל אז בטח שזה לא מפריע לו. בהקשר זה מוכרחים לומר כי ארה"ב היא חברת אמת של ישראל. החברה הטובה ביותר של ישראל. אבל, וזה אבל גדול, היא לא חייבת לישראל דבר. נשיא ארה"ב שחרר את מכירות האמל"ח שקודמו ג'ו ביידן בלם הן משום שזה משרת ידידה קרובה של ישראל והן משום שזה מביא הכנסות לתעשיות הביטחוניות האמריקאיות.

ערב הסעודית - הלקוחה הגדולה ביותר של ארה"ב

בשבוע הבא, טראמפ ייצא לביקור ראשון במזרח התיכון, והוא לא יכלול את ישראל. הוא יכלול, בראש ובראשונה, את הלקוחה הגדולה ביותר של התעשיות הביטחוניות האמריקאיות, ערב הסעודית (12% מתוך כלל היצוא הביטחוני של ארה"ב בין השנים 2024-2020), וכן את איחוד האמירויות וקטאר. בישראל אוהבים שלא לאהוב את דוחא, במידה בלתי מבוטלת של צדק, אבל קטאר מארחת, למשל, את בסיס חיל האוויר האמריקאי המשמעותי "אל־עודייד".

התפיסה האזורית האמריקאית מושפעת ממימוש האינטרסים של וושינגטון במזרח התיכון, וזה משתקף גם מפריסת סוללת THAAD בישראל. אותה סוללה, כמובן, סייעה ועודנה מסייעת מול הטילים הבליסטיים שמערכת חץ של התעשייה האווירית לבדה מתקשה ליירט בשיעורים גבוהים ותוך שימוש במיירטים מועטים, אחרת לא היו מפעילים אותה בארץ. אולם, הצד האמריקאי בסיפור נובע מתפיסת ההגנה האווירית האזורית של פיקוד מרכז האמריקאי (סנטקום).

מי שהיטיב להסביר את התפיסה האזורית של סנטקום הוא תא"ל אפי דפרין, דובר צה"ל כיום שאת ראיון סיום תפקידו כראש חטיבת תבל קיים בגלובס . "בתפיסת סנטקום, יש עיגול, וישראל היא פלח מתוכו. מגיעים לישיבות ובארונית הטלפונים מופיעות סעודיה, קטאר וישראל - זה כבר הישג היסטורי", הדגיש תא"ל דפרין. "איראן נמצאת ברקע כאויב משותף של כולם, יש הסכמה על כך מקיר קיר".

שיתוף־פעולה איזורי

מול אותו איום של איראן ושותפותיה, סנטקום מנסים לייצר שיתופי־פעולה אזוריים, שביטוי מובהק שלהם הוא ההגנה האווירית במתקפות הטילים באפריל ובאוקטובר. תהליך שיתוף־הפעולה בהגנה האווירית, ציין דפרין, דורש גם מצה"ל שינוי תפיסה של הגנה מרחבית - רחוק מגישה של עם לבדד ישכון. "אפשר ליצור רדארים שפרוסים במדינות שונות, אבל מזרימים למוח אחד שיגן על כל המרחב. זה עדיין לא שם, אבל זה חזון. יש בעיות של מערכות ישנות בחלק מהמקומות. 14 באפריל היווה ביטוי לאינטרס משותף".

ואם באינטרס משותף עסקינן, ניכר שתוכנית הגרעין האיראנית, איום קיומי למדינת ישראל, רחוקה מלהוות דאגה משותפת לירושלים ולוושינגטון. בממשל מתבשל הסכם גרעין בסגנון JCPOA משודרג קלות עם פיקוח אמריקאי, אך שקרן הוא שקרן הוא שקרן. מי שחושב שמשטר האייתוללות שניסה להסתיר את המהלכים שלו בתחום הגרעין לאחר ההסכם ב־2015 לא יעשה זאת שוב ב־2025 טועה, וגם מטעה.

הסכם הרגיעה של טראמפ עם החות'ים הוא מעין מחווה הדדית אמריקאית־איראנית בתהליך שיביא להסכם הגרעין. הרפובליקה האסלאמית מאותתת לו על שליטתה בחות'ים, וכיצד בדרך זו היא עשויה לשרת אותו - אם הוא ישרת אותה. מן העבר השני, לטראמפ לא אכפת מטובתה של תימן והתימנים, ואין לו בעיה להימנע ממהלך שיביא להפיכה נגד החות'ים. העיקר שהחות'ים יהיו שקטים.

התפיסה הזו מעוררת דאגה לגבי הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל. כפי שבירושלים נחו על זרי הדפנה בהבהרת האיום האיראני ככלל והאיום החות'י בפרט לאינטרסים האמריקאים במרחב, כעת לוקחים את הזמן בפתיחת המשא־ומתן על מזכר ההבנות הבא לסיוע האמריקאי. המזכר הנוכחי שהחל ב־2019 מסתיים ב־2028, ואם משווים זאת למשא־ומתן על זהו הקודם שנחתם כבר ב־2016, ישראל נמצאת בפיגור. בארה"ב, כאמור, לא חייבים לישראל כלום, ואילו הגישה הפאסיבית הנוכחית תימשך, ישראל עלולה להתחיל את שנת 2029, לראשונה מזה 30 שנה, ללא שום סיוע ביטחוני אמריקאי מובטח.