יותר מדי נפוליאונים

"בסיס הטעות אצלנו אינו אם הרכבת עילית או תחתית, והאם הקרון כבד או קל. אם החטא היא הקונספציה שבמרחב עירוני מצומצם כזה, יתקיימו כמה מערכות היסעים נפרדות: רכבת ישראל בינעירונית, רכבת פרברית ורכבת קלה. וכל זה באיזור שבעולם הגדול הוא בקושי עיר מטרופוליטנית אחת. אלא שאצלנו יש הרבה נפוליאונים. ראשי ערים, פקידים ומנכ"לים", מטיח אורי בן אפרים, לשעבר סמנכ"ל תכנון וכלכלה במשרד התחבורה, בשנות ה-70, ומנהל פרויקט מערכת ההסעה המונית דן-יהודה-שרון, וכיום איש עסקים.

"היום העולם משתדל ליישם מערכות אינטגרטיבות וטראק-שרינג", הוא מוסיף, "כדי להשיג שילוב מירבי של מרכיבי האיסוף, ההולכה והפיזור באותו ציוד נייד, ולצמצום מירבי של קנס המעבר לציבור המשתמשים. המטרה היא לספק רמת שירות מספיק גבוהה שתתחרה ברכב הפרטי.

"לדעתי, נעשה היום עוול של ביזבוז משאבים לאומיים באופן של אי-ניצול המשאב היקר והחשוב יותר של מערכות התחבורה בארץ, והוא: זכויות הדרך, המסילות והתחנות של רכבת ישראל. יש להשתמש בזה לצורך הפעלת טכנולוגיות ומערכות העושות 'שימוש בגלגל ברזל על פס ברזל', גם אם אינן בבעלות רכבת ישראל או מופעלות על ידה.

"בכסף שהמשק הלאומי הולך להוציא על המערכת המוצעת של נת"ע, ניתן לפתח תועלות ולקבל תמורות גבוהות בהרבה, בזמן קצר משמעותית, תוך פיתוח צרכי התחבורה של יותר ישובים פריפריאליים, במידה שאכן ייעשה שימוש במערכת אינטגרטיבית".