בר רשות מכללא במקרקעין

רשות הפיתוח היא הבעלים של חלקת מקרקעין של כשבעה דונם. שממה שאול (להלן: הנתבע) מחזיק בחלק מהחלקה הנ"ל, בשטח של כ-250 מ"ר, שעליו הוקמה סככה לממכר ירקות ופירות. מינהל מקרקעי ישראל (להלן: התובע) הגיש תביעה לסילוק ידו של הנתבע מהסככה בטענה שהנתבע הוא פולש ומסיג גבול. התביעה נידונה בפני השופט דן מור בבימ"ש השלום בת"א.

הנתבע העלה מספר טענות הגנה, שהראשונה בהן היא טענת ההתיישנות. לטענתו, אביו המנוח תפס חזקה במקום כבר בשנת 1951. מור דוחה טענה זו, שכן מדובר במקרקעין מוסדרים, ועל-פי האמור בסע' 125 (א') לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו.

בהתאם לאמור בסע' 22 לחוק ההתיישנות, אשר תיקן את חוק הקרקעות העותומני, למעשה תקופת ההתיישנות היא 30 שנה. אולם, ממילא, על-פי טענות הנתבע, הגיע אביו למקום ותפס בו חזקה רק בשנת 1951. על כן, טענת הנתבע על התיישנות תביעה זו אינה במקומה, וזאת עוד מבלי להיכנס לשאלת "החזקה הנוגדת" - ובייחוד לאור טענתו החלופית של הנתבע להיותו בר רשות, שעניינה קבלת רשות להחזיק במקרקעין מטעם הבעלים, היינו שאין בפנינו חזקה נוגדת.

הנתבע העלה גם טענת שיהוי, אולם, קובע מור, גם טענה זו אין בה ממש. הרי גם אם השתהה התובע בהגשת תביעתו ואיפשר לנתבע, ולאביו לפניו, להחזיק במקום ללא הפרעה שנים רבות - הרי במצב זה עשוי הנתבע לטעון למעמד של "בר רשות", ובגין שיהוי זה, לכאורה, מאבד בעל המקרקעין את זכותו לבטל את הרישיון שניתן, ללא תנאי או ללא תשלום פיצוי מתאים. אולם, אין בטענת השיהוי כשלעצמה להביא לדחיית התובענה. ביהמ"ש קובע עובדתית, כי אביו של הנתבע הגיע למקום בשנת 1951 וישב שם בצריף הממוקם בסמוך לסככה הנידונה, ושהיתה שם רפת ששימשה לפרנסת המשפחה. אולם, הנתבע לא הביא כל ראיות להוכיח בבית המשפט את המקום המדויק שבו היו הצריף והרפת. בית המשפט אינו מקבל את טענת הנתבע כאילו היום עומדת הסככה במקום המדויק שבו עמדה הרפת.

ביהמ"ש קובע, בהסתמך על תצלומי אוויר משנים שונות, כי על שטח הקרקע הנדון, שעליו מוקמת כיום הסככה, לא היה כל מבנה עובר לשנת 1978 והצריף שבו החזיק האב והרפת שהיתה לידו היו ככל הנראה מבנים אחרים בסמוך, אך אין בפני בית המשפט ראיות ברורות בעניין זה.

לאור זאת, קובע מור, הנתבע הוא "בר-רשות מכללא" לגבי שטח הסככה. הנתבע מחזיק במקום כ-22 שנה בטרם הוגשה התביעה. ענייננו בניהול עסק שממנו מתפרנס הנתבע ואביו לפניו במשך עשרות שנים. לא עשויה להיות כל מחלוקת כי מדובר במקום בולט, על שפת כביש מרכזי בסביבה, והמקום משמש למכירות פירות וירקות באופן גלוי.

אין זה סביר, כי נציגי התובע לא הבחינו בסככה זו זה שנים. גם אם בגין מחדלי הפיקוח לא גילו נציגי התובע את אותה סככה, הרי מדובר ברשלנות ולא היתה כל מניעה לאנשי הפיקוח של התובע ללמוד על חזקתו של הנתבע במקום לפחות מאז שנת 78'.

לאחר שהנתבע סבר, כי כניסתו של אביו לחלק מהחלקה נעשתה ברשות הגופים המיישבים וקולטי העלייה, ולאחר שהנתבע נוכח, כי התובע או נציגים אחרים של בעלי הקרקע אינם מונעים את ניהול עסקו במקום, היה רשאי להניח, כי הרשות הניתנת לו להחזיק בקרקעות ללא תמורה תימשך ללא הגבלה. החזקה מהדין היא, כי שתיקת התובע מלמדת על הסכמתו לחזקה זו, ומנגד, מכוח עקרון ההסתמכות - הסתמכותו של הנתבע על מצב דברים זה מקימה מניעה לתובע מלסיים את הרשות שהוענקה, כאמור, ללא כל תנאי.

במילים אחרות - יש לראות את הנתבע בכל הנוגע לסככה הנידונה כבעל רישיון להחזיק ולהשתמש במקרקעין, רישיון שרכש מכוח ההסכמה שבשתיקה של התובע ונציגיו, ובגין השיהוי בהודעת ביטול הרשות - הרשות אינה ניתנת לביטול באופן חד צדדי וללא כל תנאי.

מור דוחה את טענת הנתבע, לפיה מדובר ברישיון בלתי הדיר, שכן ענייננו ברישיון ללא תמורה, אשר קם לנתבע מכוח שתיקת הבעלים במשך שנים רבות. אם הובטח המקום לאבי הנתבע - הדבר לא הוכח. אף לא הוכחו יחסים מיוחדים בין הצדדים או התחייבות שניתנה לנתבע, או מצב עובדתי כזה או אחר שבגינם ניתן להניח כי מדובר בהענקת רישיון ללא הגבלת זמן. בנסיבות אלה ייתכן שהיה צידוק לצוות על פינויו של הנתבע כנגד תשלום פיצוי הוגן, ובנוסף היה מקום לבחון את דחיית המועד לביטול הרישיון לתקופה נכבדה. אולם נושא זה חורג מתחום המחלוקת שבין בעלי הדין.

בכתב ההגנה טען הנתבע, כי הוא "בעל רשות" במקום, ולחלופין טען, כי יש לפצותו אם יסולק מהמקום, על-פי השווי הריאלי של המקרקעין, בצירוף החזר כל ההשקעות שהשקיעו הוא ואביו במקום, ועל הפגיעה בנתבע ובבני משפחתו מאובדן עסקו. התובע לא הגיש כתב תשובה ולא טען לביטול הרשות שניתנה, אם ניתנה, ולא נשמעה כל התייחסות לתביעת הפיצויים. איש מבעלי הדין או באי כוחם לא טרח להביא ראיות כלשהן לעניין שווי הפיצויים המגיעים, אם מגיעים, לנתבע.

על כן, משנקבע כי לנתבע הזכות להמשיך ולהחזיק בנכס עד לקבלת פיצוי מתאים, מן הדין, כי התביעה תידחה.

התוצאה הסופית: התביעה נדחית.

ביהמ"ש אינו רשאי לבטל את הרישיון שניתן ללא כל תנאי. ביהמ"ש אינו קובע כל ממצא בשאלה מהם התנאים הסבירים לביטול הרישיון.

ת.א 26104/00.

בימ"ש השלום בת"א.

השופט דן מור.

בשם התובע: עו"ד ש' לביא.

בשם הנתבע: עו"ד י' מקמל.