ככה לא בונים הנמקה

הנמקותיו הקצרות והסתומות של בית המשפט העליון בתביעת לשון הרע שהגיש עו"ד סבוראי כנגד עיתון "מעריב", מביכות

1.רצח מנהיג הלח"י

ככלל, אין מצפים מפסקי דין שניתנים בבתי המשפט לרצות את כל הצדדים לדיון המשפטי. במקרים נדירים גורמים פסקי דין לכל הצדדים להיות בלתי שבעי-רצון. פסק הדין הבא קורץ מאותם חומרים שהופכים פסקידין לבלתי חביבים על כל הצדדים לדיון, ולבלתי מובנים לחלוטין לקורא.

בסוף השבוע שחלף ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעורים ההדדיים שהגישו עו"ד משה סבוראי מזה ועיתון "מעריב", העורך יעקב ארז והעיתונאי משה זונדר מזה, על פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי עדי אזר.

קוראים, חוזרים וקוראים את פסק דינו של בית המשפט העליון - פס"ד קצר, לאקוני וסתום - ולא ממש מבינים.

כדי להבין מה לא מובן בפסק הדין - שנראה כפס"ד שנכתב בחטף - צריך להתחיל מההתחלה, לנבור מעט בדפי ההסטוריה.

המערער, עו"ד משה סבוראי, הציע בשנת 42' מיקלט בביתו ליאיר, מנהיג הלח"י, שנרדף בזמנו ע"י הבריטים. בתאריך 27.1.42 פרצו הבריטים לדירה אחרת שבה נמצאו ארבעה מחברי הלח"י, וביניהם המערער. השוטר האנגלי מורטון ירה בארבעתם, שניים מתו ושניים (וביניהם המערער) נפצעו ואושפזו בבית חולים.

שבועיים לאחר מכן, בתאריך 12.2.42, ביקרה אמו של הפצוע השני את שני הפצועים בבית החולים. המערער ביקש ממנה להודיע לרעייתו על מצבו ומסר לה את כתובת ביתו. לטענת הבריטים, שוטר אנגלי דובר עברית שמע את השיחה, קלט את הכתובת שמסר המערער לאמו של החבר, והודיע על כך לבולשת הבריטית (אפשר שהבריטים הפיצו טענה זו מתוך תקווה שהיא תרבה מדון בין חברי הלח"י). באותו היום הקיפו שוטרי המשטרה הבריטית את ביתו של המערער, ירו ביאיר ורצחו אותו.

תקופה ארוכה התייסר המערער במחשבה, שמא דבריו אכן הביאו לתפיסתו של יאיר. ואולם, משנודע לו כי שעת מותו של יאיר קדמה לשעת שיחתו עם אמו של חברו, הבין, לטענתו, כי יאיר נרצח עוד לפני אותה שיחה ולכן לא חוסר זהירות שלו הביא ללכידתו של יאיר. יצויין, שעד היום דרך תפיסתו של יאיר נותרה בגדר תעלומה.

2.סבוראי נגד שפילמן

תם הפרק ההסטורי. מכאן ואילך יבוא מקומם של הפרקים המשפטיים.

בשנת 89' הקליט אחד מחברי הלח"י, אנשל שפילמן, את זכרונותיו. במסגרתם חזר על הטענה לפיה המערער, בחוסר זהירותו, הביא ללכידתו של יאיר.

המערער נפגע מדבריו של שפילמן, בהיותו, לתחושתו, האדם היחידי שסיכן בעיתו את עצמו, בהעניקו מקלט ומסתור למנהיג הלח"י.

המערער הגיש נגד שפילמן תביעת דיבה. התביעה נדונה בפני שופט בית המשפט המחוזי, וינוגרד.

השופט וינוגרד שמע עדויות רבות, קיבל מוצגים וראיות, ופסק בסופו של משפט, כי יאיר נרצח בשעה 09:30, שעה ששיחת המערער עם אמו של אותו חבר התנהלה בשעה 10:00. לפיכך קבע השופט וינוגרד, חדמשמעית, כי לא אותה שיחה היא זו שהובילה את הבריטים לביתו של המערער וללכידתו של יאיר.

פסק דינו של השופט וינוגרד אושר בבית המשפט העליון (להוציא שינוי מסויים של סכום הפיצויים שנפסקו לזכות המערער).

3.סבוראי נגד "מעריב"

בשנת 98' פורסמה כתבה בעיתון "מעריב". כותרתה - "הפללתו הסופית של החשוד העיקרי". מתחתה כותרות משנה, בלשון "ארכיון הבולשת" וכן "אצבע מאשימה לסבוראי".

הכתבה, לטענתו של המערער, ניסתה להדביק לו מחדש את החשד המוזכר לעיל. מטבע הדברים הוא הלין על כך שבכתבה הופיעו תיאורים כגון "הרצח רובץ על מצפונו", וכן "סבוראי חי כבר 26 שנים עם צרה איומה ונוראה. על מצפונו רובץ הרצח הזה"; "הוא לא רוצה ללכת לעולם הבא עם הכתם הזה"; "הוא מנסה כל השנים לטשטש או לשנות את הגירסה הרווחת בגלל שהוא לא רוצה ללכת לעולם הבא עם הכתם הזה".

כמו כן, באותה כתבה נכללו אמירות חריפות מסוגן על המשפט שהתנהל בפני השופט וינוגרד (כנגד שפילמן). נכתב בה, ש"המשחק (כלומר המשפט הנ"ל) היה מכור", וכי השופט וינוגרד "החליט מראש מה הוא רוצה וסבוראי כאילו זכה במשפט". במילים קצרות, הכתבה התייחסה לשופט וינוגרד כמי שניהל את המשפט בחוסר הגינות. חלק מהייחוסים בכתבה הובאו מפיהם של צדדים שלישיים, ובכללם בנו של יאיר ופרקליטו של שפילמן.

המערער תבע את עיתון "מעריב", את העורך ואת כתב העיתון בתביעת דיבה חדשה. זו נדונה בפני השופט עדי אזר.

עיתון "מעריב" טען שהכתבה היתה מאוזנת וסבירה. היא לא התיימרה לקבוע עמדה, אלא להציג את מסמך סונדרס, שהגיע לאחרונה לארכיון "ההגנה" בת"א (במשפט הראשון היה קיים רק עותק של המסמך, שלא התקבל כראיה). הכתבה יצרה רושם, לפיו ארכיון הבולשת הבריטית כולל מסמך המפנה אצבע מאשימה לעבר המערער.

בפני השופט אזר עמדו שאלות משני מישורים: האחד - מישור טענת הוצאת לשון הרע כלפי המערער. השני, והוא המעניין והראשוני מבין שני המישורים - השאלה, האם הכתבה כללה דיווח "נכון והוגן" על פסק דינו של השופט וינוגרד (במשפט הראשון)?; ואם לאו - האם יש בכך כדי לבסס עילת תביעה למערער דווקא?

השופט אזר, בפסק דין מפורט, הגיע למסקנות הבאות (בתמצית) - הכתבה הוציאה לשון הרע על המערער, היא נכתבה בחופזה ומבלי לראיין עדים ויודעי דבר רבים נוספים, ותוך שלילה בלתי מובנת של פס"ד מלומד ומעמיק (של השופט וינוגרד). העיתון לא הצליח להגן על הביקורת הקשה (ובמילים קשות) שהוטחה בפסק דינו של השופט וינוגרד. עיתון "מעריב" ויתר הנתבעים חוייבו לפצות את המערער בסכום של 70,000 ש"ח.

פסק הדין הכריע, איפוא, בשאלה שטרם נדונה בפסיקה, העוסקת בחופש הביטוי של עיתון בהעבירו ביקורת על פס"ד שניתן במשפט לשון הרע, כאשר דברי הביקורת משמיעים בפני עצמם לשון הרע על תובע.

שני הצדדים ערערו על פסק דינו של השופט אזר - עיתון "מעריב" והנתבעים האחרים עירערו על חיובם בהוצאת לשון הרע, ואילו עו"ד סבוראי עירער על סכום הפיצויים (המועט, לטענתו) שנפסק לזכותו.

4.בית המשפט העליון

שופטי בית המשפט העליון לא התלהבו מהערעורים ההדדיים. תחילה נעשה נסיון לדחוף את הצדדים להגיע להסדר, שיפטור מהחובה המכבידה לכתוב פסק דין. משהמאמצים לא נשאו פרי - זכו הצדדים לקבל, תוך שעות ספורות, פס"ד קצר וסתום, שדחה את הערעורים ההדדיים.

בית המשפט העליון החליט, שהכתבה לא הוציאה לשון הרע (ובכך ביטל את מסקנתו של השופט אזר בהתייחס לחלק זה של פסק דינו), אך הכותרת דווקא כן. לפיכך, הותירו השופטים את סכום הפיצוי שנפסק במחוזי על כנו.

לא אורכו של פסק הדין, לעצמו, מתמיה. גם לפסקי דין קצרים שמור מקום של כבוד בפנתיאון המשפטי. כמות התמיהות הרבות שמתעוררות למיקרא פסק הדין הקצר היא שלוכדת את העין.

הכתבה נושא הערעור עוררה נושאים חשובים מסוגם. ראשית, במישור העובדתי, המדובר בכל זאת בנושא החורג מעניינו הפרטי של עו"ד סבוראי (שגם עניינו הפרטי חשוב לעצמו). סיפור לכידתו ורציחתו של יאיר רשום עלי דפי ההסטוריה והתקומה של העם בישראל. לו היה בית המשפט העליון מודיע - אינני הכתובת לליבונן של עובדות היסטוריות (כפי שנעשה בפסק הדין שניתן לפני ימים ספורים בתביעתו של ראש הממשלה אריאל שרון) - ניחא. אך, כפי שניווכח להלן, לא כך נהג בית המשפט העליון.

שנית, במישור המשפטי, פסק דינו של השופט אזר עורר שאלה תקדימית, הנוגעת בחופש הביטוי של עיתון בהעבירו ביקורת על פס"ד שניתן במשפט לשון הרע. יתירה מזו, הוא עסק בביקורת חריפה מסוגה שהוטחה בשופט בית המשפט המחוזי וינוגרד, שכביכול ניהל את המשפט בחוסר הגינות ("המשחק היה מכור"; "החליט מראש מה הוא רוצה וסבוראי כאילו זכה במשפט").

"עיינו בחומר הרב שהוגש לנו, קראנו את המסמך ששימש תשתית לכתבה ואת הכתבה עצמה והגענו לכלל מסקנה כי פסק דינו של בית משפט קמא אינו יכול לעמוד על כנו כמות שהוא", כתבו השופטים. "אנו מוצאים כי בכל האמירות אותן ציין בית משפט קמא, בהקשר בו הן מופיעות, במכלול הדברים הנאמרים בכתבה ובקריאה כוללת של הכתבה, אין משום עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 - לא כך לגבי כותרת הכתבה".

אם כך, בניגוד לכותרת הכתבה (ולכך נגיע בהמשך), לדעת השופטים לא היה פסול בכתבה גופה. בין שמסקנה זו ראויה היא ובין שלא, נשאלת השאלה - מדוע? מהם הבסיסים, העובדתי והמשפטי, למסקנתם של השופטים? ומדוע פסק דינו של השופט אזר "אינו יכול לעמוד כמות שהוא"? אמירותיהם הסתמיות של השופטים אינן מספקות תשובות לשאלות.

בית המשפט העליון, מטעמיו הבלתי נהירים, החליט לפסוח על המחלוקות העובדתיות שהובאו בפניו ועל קביעותיו העובדתיות של השופט אזר. השופטים ויתרו על הצורך, המתבקש בנסיבותיו של העניין, לדון בשאלות החשובות שעוררו טענות הצדדים, בשאלה התקדימית שהתעוררה (היקף חופש הביטוי הנתון לעיתון בהעבירו ביקורת על פס"ד שניתן במשפט לשון הרע). גם הביקורת החריפה שנמתחה על הגינותו של השופט וינוגרד לא זכתה לכל התייחסות מצידם.

ככה, בכל הענווה, לא בונים הנמקה.

ומנגד, כותרת הכתבה - ליתר דיוק, הכותרת הראשית בלבד ("הפללתו הסופית של החשוד העיקרי") - נחשבה בעיניהם כמפירה את הוראות החוק. למה? כך נכתב בפסק הדין: "אנו סבורים שבהבדל מיתר ההתבטאויות הנכללות בכתבה, המובאות בהקשרים מסויימים במסגרת המכלול, יש בכותרת זו העומדת לעצמה, משום הוצאת לשון הרע, מבלי שהמשיבים יכולים ליהנות לגביה מההגנות הקבועות בחוק".

השאלה דלעיל נותרת בעינה - למה?

אם הכתבה עצמה, על שלל הביטויים שבה (ובכלל זאת, הביטויים "הרצח רובץ על מצפונו", "סבוראי חי כבר 26 שנים עם צרה איומה ונוראה. על מצפונו רובץ הרצח הזה"; "הוא לא רוצה ללכת לעולם הבא עם הכתם הזה"; "הוא מנסה כל השנים לטשטש או לשנות את הגירסה הרווחת בגלל שהוא לא רוצה ללכת לעולם הבא עם הכתם הזה") איננה מוציאה לשון הרע, מה יש בה בכותרת דווקא כדי לשנות ממסקנה זו? ולהיפך.

ומדוע נקבע שדווקא כותרת זו מוציאה לשון הרע, לעומת כותרת המשנה שקבעה "אצבע מאשימה לסבוראי"? מדוע, אם כך, אין כותרת המשנה מכילה לעצמה דבר לשון הרע?

(ע"א 8606/00, 9568 עו"ד סבוראי נ. "מעריב" ואח', וערעור נגדי, פס"ד מיום 21.2.02. השופטים טובה שטרסברג-כהן, דליה דורנר ואלעזר ריבלין. בשם המערער עו"ד מיבי מוזר ושירה ברוך, בשם המשיבים עו"ד צבי בר-נתן ויורם עברון)